גולשים כרגע באתר
‏יום רביעי ‏18 ‏יולי ‏2018
הפוך לדף הבית   הוסף למועדפים
משחק הממלכה | פורומים | חדרי משחק | ממלכות אישיות | אוצרות הממלכה | משחקי תפקידים | ממלכות עתיקות | ראשי
צור קשר לוח יד שנייה   חברים באתר   בלוגים   אודות ממלכות   הרשמה   כניסה לחברים
 
צאט הממלכה קוביות משחק - זריקת קוביות פעילויות - משחק הממלכה הודעות פרטיות - חברים פורומים - הודעות אחרונות כרטיס אישי מה חדש באתר?
שלום [אורח] התחבר
 
פרופיל
alar
שלח הודעה
בלוגים אחרונים
כותרת בלוג
לנוחות כולם - המסדרים!
איניץ
הייקו - רצון הזאב
חינוכו של נוטר
אנדליטה - פרק ראשון
אנדליטה - פרק שני - מעודכן
היער האפל
דמות שלי למסדרים - דיילן
 

קהילות - משחקי תפקידים > סיפורים

סיפורו של אלדורין


8/5/2008
טוב זה הפרולוג של סיפור\ספר שאני כותב, אני לא יודע אם אעלה את הפרקים עצמם...
דירוג מאמר
צפיות: 7580

העולם, כך מספרים, היה מקום מושלם וחסר דאגות. בעידן הראשון שנקרא "עידן   הפאר" חיו בני האדם יחד, מכשפים ואנשים רגילים כתף אל כתף. טרינטיל הייתה ריקה ממלחמות ומדם. ובני האדם כולם היו מאושרים וחסרי דאגות.

לא עוד.

ארבעת אלפים השנים של עידן הפאר חלפו, ועידן חדש נולד, עידן הקרב. במשך אלף שנים נוראות נלחמו מכשפי סיעת האור במכשפי החושך. קרבות נוראים. העולם כולו התגייס למלחמה לעזרת שני הצדדים. שליש מאוכלוסיית טרינטיל מתה במלחמת הדמים. היו אלה ימים נוראים, שום מקום לא היה בטוח מהתקפות המוות של המכשפים, שום בית לא היה מוגן מסופות המלחמה. ואז, קרה הדבר הנורא מכל – קרב השבירה.

במרכז אלבסיד, בתוך מעוז המכשפים, נלחמו כוחות האור והחושך בקרב האחרון, אך איש לא היה עתיד לנצח.

כוח הכישוף שפעל שם, התנגש עם כוחו של המעוז, והעולם עצמו לא יכל עוד לעמוד  במעמסת הכוח וההתנגשות, אלבסיד נקרעה לשתי חתיכות ענק. רוב המכשפים, משני הצדדים, אבדו את חייהם, את כוחם, או את דעתם. אך בזה לא תמו האסונות שהמיטו עלינו לוחמי השבירה,. הכישוף שפעל במקום היה כה חזק, עד שהוא פרץ גדר בין טרינטיל, למישור קיום חופף, והוא הביא עמו את מפלצות הארפיק הנוראות.

כיום, כאלפיים שנים לאחר שבירת העולם, אנו נתונים במלחמה נוראה עם אנשי סיעת החושך, הסיכויים שלנו לנצח קלושים, לא ניתן לדעת מי איתנו ומי נגדנו, עד שכבר מאוחר מדי.  האם נותרה לנו עוד תקווה? אונשר, המכשף הלבן שלנו, אומר שכן. הוא טוען שבקרוב תינוק ייוולד. תינוק שכשיגדל, יחזיק את הכוח שיעצור את נפילתנו. הלוואי ויכולתי להאמין לו, אך הדבר בלתי אפשרי, המלך עצמו כבר איבד כל תקווה. טרינטיל אבודה.

אני כותב כל זאת למען הדורות הבאים, אם יהיו כאלה, שידעו, על מה נפלנו.

אריץ', לוחם אגנוני

 

"זה בן" נשמע הקול השקט של המיילדת חסרת המיומנות "זה זכר" היא שבה ואמרה. צהלות של שמחה והקלה יצאו מפיותיהם של האישה היולדת ובנה בן השש.

"העניקה לו שם, אירה" נשמע קולו הסמכותי והקר של האב "העניקי לבני את שמו".

אירה שכבה על מיטתה במשך דקה ארוכה ולא אמרה מילה. האב עמד מרחק מה מהמיטה, ממתין בסבלנות, והבן ישב על יד אמו על שרפרף עץ נמוך מחכה בקוצר רוח ובעצבנות גלויה לעין לשמו של אחיו הקטן. ואז, פתחה האם את פיה, ועל רקע קול צווחותיו של הפעוט הנולד, נשמע השם עתיק היומין ורב העוצמה בוקע משפתיה של אירה.

"אלדורין" היא לחשה. היא קרבה את אוזנו של בנה אל שפתיה ואמרה לו חרישית "אלדורין שלי...אתה תגדל ותהיה טוב מאביך, אתה תשבור את השושלת המשפחתית הנוראה הזאת, אני יודעת זאת, אל תלמד ממנו את שאין עליך ללמוד, היה חזק בני".

התינוק נדם במשך מספר שניות, ואחר הנהן, או לפחות כך נראה הדבר לעיניה הדומעות של האם המאושרת. היא הורידה את התינוק מידיה ושמה אותו על גופה, מחממת אותו בחום גופה.

"היה חזק" היא לחשה פעם נוספת לילדה הקטון ואז השתעלה, יורקת דם מפיה.

"היה חזק..." אמרה ונפחה את נשמתה, כשחיוך של ניצחון נסוך על פניה.

"היא מתה" בישר האב בקול חסר רגש.

הילד בן השש החל לבכות חרישית, נופל על גופתה המתה של אמו האהובה. התינוק הקטן התחיל לצווח בקול רם, לא מבין את פשר ההתרחשויות ועוד לא ממש התרגל לעולם החדש אליו הגיע זה עתה.

המיילדת עצמה הזילה דמעה ומחתה אותה מיד, היא הסתכלה על האב בשאלה.

"הניקי את בני, ולאחר מכן קברי את הגופה"

"אבא..."  נשמע קולו השקט של ילד קטן שאיבד הכול.

"לא עכשיו איבן" היסה אותו אביו.

"אבל אמא..."

"היא לא תקום" ובאומרו מילים אלו הוא השאיר את איבן בוכה נוראות על גופת אימו ואת המיילדת חמורת הסבר מניקה את אלדורין הפעוט, ויצא מן החדר.

הילד הקטן הפנה את מבטו אל המיילדת, "אימי?" הוא שאל בתקווה על פניו, אך לא על ליבו.

המיילדת נאנחה ארוכות ואז נדה בראשה לשלילה.

הדבר שאיבן כבר ידע אושר זה עתה, הוא ניסה לבלום את הבכי, לעצור את הדמעות שאיימו לשטוף את פניו, אך ללא הצלחה.

"העבר כרוז בכפר, בני נולד, שמו יהיה אלדורין" אמר אימירדיל לאיש שחור הזקן שעמד מולו. זה האחרון הנהן נמרצות, ולאחר הוא היסס מעט "אשתך?"

"מתה" השיב אימירדיל ללא רגש.

השליח לקח נשימה עמוקה "כן אדוני" הוא קד קלות ויצא מן החדר, מותיר מאחוריו את לורד אימרדיל מעיין בספר זה או אחר, לא מתרגש כהוא זה, ממות אשתו או הולדת בנו.

"אלדורין... איך היא הכירה את השם הזה? היא מעולם לא קראה ספר כלשהוא על מלחמת השבירה, הנושא כלל לא עניין אותה... מעניין..."

 

 
דרג את המאמר  דירוג מאמר
תוכן דירוג תאריך שם
 
ראה תגובה ‏05/‏08/‏2008 קורלון לארתיאן
 
‏05/‏08/‏2008 DarKnight
 
‏08/‏08/‏2008 Dea Amabilis
 
‏10/‏08/‏2008 סאורון
 
‏17/‏08/‏2008 הפיה הטובה
 
הוסף תגובה   |   שלח לחבר תגובות גולשים
למאמר זה התפרסמו 5 תגובות
 
‏05/‏08/‏2008 21:36  מאת: קורלון לארתיאן
כבר אמרתי לך
שזה טוב מאוד.
הייתי מציע לעבור עוד כמה פעמים לליטושים אחרונים אבל בסך הכל יש לך פה התחלה טובה.
בהצלחה עם הספר
‏08/‏08/‏2008 15:54  מאת: Dea Amabilis
מחכה להמשך =)
חשבתי שהוספת עוד ! P=
‏10/‏08/‏2008 15:43  מאת: סאורון
אהבתי!!!!!
כן גם אני רוצה המשך
‏17/‏08/‏2008 14:23  מאת: הפיה הטובה
אתה לא יכול להשאיר
אותנו במתח רק עם הפרולוג.. !!!!
מי שמתחיל במשימה אומרים לו גמור (או חמור, תלוי איך מסתכלים על זה..) :)
‏21/‏08/‏2008 09:40  מאת: alar
מדובר שם על מלאכה
"המתחיל במלאכה, אומרים לו גמור,"
(ואיכא דאמרי, חמור)P=
טוב טוב, שכנעתם אותי... אני אוסיף עוד.....
=]
 
ראשי | אודותינו | כניסה לחברים | הרשמה | תקנון אתר | צור קשר
סרטים | זכויות רפואיות