גולשים כרגע באתר
‏יום רביעי ‏18 ‏יולי ‏2018
הפוך לדף הבית   הוסף למועדפים
משחק הממלכה | פורומים | חדרי משחק | ממלכות אישיות | אוצרות הממלכה | משחקי תפקידים | ממלכות עתיקות | ראשי
צור קשר לוח יד שנייה   חברים באתר   בלוגים   אודות ממלכות   הרשמה   כניסה לחברים
 
צאט הממלכה קוביות משחק - זריקת קוביות פעילויות - משחק הממלכה הודעות פרטיות - חברים פורומים - הודעות אחרונות כרטיס אישי מה חדש באתר?
שלום [אורח] התחבר
 
פרופיל
זארה של הלהבה הכחולה
שלח הודעה
בלוגים אחרונים
כותרת בלוג
 

קהילות - כתיבה ויצירה

כמה סיפורים קצרים שאני כתבתי


12/11/2010
 
כמה סיפורים קצרים שאני כתבתי, אין הרבה קשר בין הסיפורים עצמם, אבל אני חושבת שהם די נחמדים
בכבקשה תגיבו

דירוג מאמר
צפיות: 7496

סוזן אוהבת את השעה שבע וחצי, זה למה היא תמיד מתעוררת חצי שעה לפניה-כדי שהיא תוכל ליהנות ממנה כראוי, ולא במצב דמוי הזומבי של ההתעוררות. היא כבר הייתה לבושה וכבר אכלה את ארוחת הבוקר המשפחתית שהיא תמיד מתעקשת שהן יאכלו כי זה מה שמשפחות נורמאליות עושות.

''זה ערב או צהריים'' אמילי, אחותה הקטנה מתעקשת

''אבל אמא בעבודה בצהריים ובערב, זו ההזדמנות שלנו לאכול ביחד'' סוזן בדרך כלל עונה בחזרה.

אבל עכשיו שבע וחצי, רוב השלבים כבר עברו, צחצוח השניים ייקח שנייה, בית הספר לא רחוק וזמן יש.

אמילי אמרה משהו על זה שהיא צריכה להגיע מוקדם בגלל איזו ישיבת מועצת תלמידים, אבל זמן יש.

 

בסוף הם כמעט איחרו, אילולי העובדה שהכיתה שלה הייתה אמורה להתחיל בשעה שנייה והיא שכחה מזה.

בית הספר עבר ללא כל מהלומות נוספות, והיא הלכה לה הביתה, מזמזת שיר עליז

''את איחרת'' אמרה אחותה, שוטפת את הצלחת שלה, אמא הפסיקה לשכור עוזרת בית לפני שנתיים, ואמילי עשתה את רוב עבודות הבית בעצמה, זה לא שסוזן לא רצתה לעזור לה, היא פשוט לא סמכה על עצמה לעשות את זה.

''מצטערת'' סוזן אמרה בשקט, היא בדרך כלל נשארת אחרי בית ספר לעזור למיין דברים במזכירות, אבל היום היא נשארה לזמן רב יותר. ''מה אוכלים?''

''הזמנתי המבורגרים'' אמילי הצביעה על השקית שעמדה ליד השולחן ''ושיעור הכתיבה היוצרת שלך התבטל היום''

סוזן לא ממש אהבה בקר, היא הייתה יותר טיפוס של עוף, אבל היא אכלה את זה בכל מקרה. זה לא יפה להעליב.

 והיא גם הלכה לחוג שלה בטעות, דברים כאלה נוזלים לה מהראש. זה למה היא אוהבת ארגון,מילים לא נוזלות מהנייר, אתה אף פעם לא מוצא את עצמך הולך חצי עיר כי הנייר שכח את הכסף למקרה חרום בבית.

היא נשכבה על המיטה שלה, ברקע נשמעו אחותה מתלוננת על כך שהיא לא זוכרת כלום והיא הולכת להתלונן לאמא, אוטובוסים רעשניים וצלצולי טלפון שאף פעם לא בשבילה, אבל הם כולם נבלעו בשקט והעייפות

עכשיו שבע וחצי, יש זמן.

---------------------------------

מחשבות יום חמישי

תמרור האין יו טרן מתחבא מאחורי עץ, הוא מתבייש שהוא קיים                            

ברחוב ההוא לעולם לא מתפנת חנייה, המכוניות עומדות שם לנצח

זה ייקח מיליון שנה ,ואני מוכנה להמתין

זה נשמע כמו התחלה של שיר
---------------------------------------

הוא שוטט לבדו במחסן הנטוש, מחפש אחרי דבר מה לאכול. קרשים חסמו את רוב החלונות ומעט מאוד אור חדר דרכם , אך הוא היה יכול לראות בבהירות. ''אם היו כאן בני אדם'' הוא חשב לעצמו '' הם בטח היו מסתובבים בעצבנות ומצפים שכל מיני דברים נוראים יקפצו עליהם מהפינות האפלות של המחסן'' הוא תהה מדוע, זה היה מסוג הדברים שבני אדם האמינו בהם, כמו שליצורים לא אנושיים צריכים להיות שמות ארוכים וקשים להגייה או כל הקטע הזה עם הס' המוארכת.

בכל מקרה, באף אחת מהפינות האפלות לא היה אף דבר נורא. הוא שאל את עצמו אם הוא נחשב כדבר נורא, אבל ביטנו המקרקרת ומוחו המעורפל מרוב חולשה הודיעו לו שלא, לא עכשיו.

הוא מצא ארגז שהוא עוד לא פתח וקרע מעליו את המכסה. ענן אבק כיסה את החדר, והוא פשפש בארגז הריק בחיפוש אחרי משהו לאכול. הוא מצא פיסת פרווה חומה ומרוטה שהתחזתה לעכברוש וכנראה חייה מאבק וקורי עכביש ישנים, הוא הביט עליו בשילוב של רעב והשתתפות בצרה ואכל אותו במהירות. הוא נאנח. זו הייתה הארוחה הראשונה שלו מזה...הוא כבר איבד את תחושת הזמן. ''זה לא בסדר'' הוא חשב ''זה לא מה שבני מיני אמורים לעשות- אני אמור להיות באיזו סעודה גדולה, להלל את השלל הגדול שהבאתי מהעולם האנושי'' מחשבתו התערפלה '' או משהו כזה''. הוא התגעגע לבית שלו, לא היה לא אכפת שהוא היה אכזרי אפל ומלא רפש, הוא עדיין היה הבית שלו ותמיד היה משהו לאכול. כשהוא היה עוד וולד קטן הוא קיבל זכות קדימה על השלל, ופיו התמלא ריר כשהוא נזכר בפירות ובבשרים ובגלידה

או...הגלידה.

הוא אפילו התגעגע לזמנים שהוא היה צריך להיאבק על כל פיסת לחם ישנה, כי אז הוא לפחות ידע שהפיסה הזו קיימת ומתי היא מגיעה. הוא ידע איפה יש בני אדם, והוא ידע אפילו שיש להם אוכל. אבל...הם אלה שהבריחו אותו לחור המאובק הזה והם בהחלט יוכלו לעשות את זה שוב, ואולי כדאי לחכות שכל העצמות יתאחו. אבל קול אחר בראשו הזכיר לו את חבילות הגלידה שהוא ראה במקרר שלהם. הוא חייך בטירוף. הוא הזדחל מהמחסן והביט על הריסות הבית שהפכו למקום מגורים בפני עצמו והתחיל לדדות דרך הביצות העבשות.

''סליחה?'' אמר יצור קטן וגרוטסקי, שריחף כמה סנטימטרים ליד אפו '' מר נין?'' על מצחו זהר סימן קטן ומפותל, באור אדום

''יציר רונה!'' הוא צעק בזעם ותפס את השד הקטן בטפריו ''תן לי סיבה אחת'' הוא אמר ''סיבה אחת! למה לי לא לאכול אותך ממש עכשיו!''

''י-יש לי הודעה בשבילך'' גמגם היצור ''מהגבירה'' הוא מסר לו קלף שעליו זהרו אותיות כחולות בכתב מוזר ומסובך.

נין דילג על החצי הראשון, בהכירו את יצירי הרונה, הוא בטח מוקדש כולו לתאר כמה נפלאה ורבת עוצמה ה ''גבירה''  שלהם היא, כששתי מילים תפסו את עיניו. יהיה כיבוד

רק בקושי הוא הצליח להסתיר את שמחתו.

''בסדר'' אמר ''אני אבוא''

''שאראה לך את הדרך, אדוני?'' שאל היצור הקטן

נין הביט על הטירה המאיימת שהתנשאה על המצוק מעל לעמק, היא נראתה כמו חיבור לא מוצלח של כל מה שבני האדם האמינו שטירה של נסיכת שדים מרושעת צריכה להראות . ''לא'' הוא אמר ''אני חושב שאסתדר''.

 הוא דידה את עצמו דרך המים והמזוהמים ותהה מה יצירי רונה אוכלים, בטח דברים כמו להבות מוצקות או גועל נפש כמו צפרדעי רפש גיהינום צלויות, והם בטח גם אוכלים את זה עם כלים עשויים עצמות וגולגולות.

אבל זה היה אוכל, והם מוכנים להאכיל אותו בו.
----------------------------------------

הזר ישב בשקט על גב סוסו, צופה על האירועים.

היה שם קרב כלשהו, בהתחלה כמה אחדות, אז עשרות, אז אלפים, אז שוב אחדות ואז כל הריקוד מתחיל מחדש.

ובשביל מה? עוד כמה דונמים של אדמה? האפשרות לשלוט? תהילה? כסף?

הזר לא שאל את השאלות האלה. תפקידו היה לצפות, וזו הייתה הגבעה שממנה צפה. קרב אחרי קרב, שפיכת דמים אחרי שפיכת דמים. הכול ביחד וכול אחד בנפרד.

במבט הראשון, אתם תתפלאו איך אף אחד לא מבחין בו. לבוש  בגלימות ארוכות וקרועות בצבע האפר, עור שחום, שיער אדום באופן לא טבעי וסימנים מוזרים שזהרו קלושים על מצחו. כל מי שקרא ספר בחייו יוכל לזהות אותו כזר המסתורי והכנראה על טבעי, אם זה סוג הסיפור שאתה כותב

במבט שני,אתה תתחיל לחשוב שאולי...טוב, הוא לא כל כך מוזר. בטח ראית מוזרים ממנו, אתה לא יכול לזכור שראית, אבל בטח ראית, אתה פשוט לא זוכר. טוב, אחרי הכול, עדיין יש לו את המספר הנכון של ראשים, נכון?

מעטים מביטים בו מבט שלישי

ואז הריקוד נגמר. חתיכת הברזל האחרונה נפלה לאדמה.

המילים ''סוף סוף'' ריקדו בתוך השקט של מוחו לפני שהגיעו לשפתיו

הוא רכב משם, משאיר אחריו שובל של גיצים כתמתמים בשדה הקרב

מופע החימום נגמר, עכשיו הכול מתחיל

 

זה באמת תלוי איך אתה מסתכל על זה

זו הייתה ההחלטה הגרועה ביותר שאמילי עשתה בחייה הקצרים.

או הטובה ביותר, זה באמת תלוי איך אתה מסתכל על זה

אם היא לא הייתה מגיעה להחלטה הזו, החיים היו חוזרים לשגרה אחרי כמה שבועות: דודתה  תוציא לה אזרחות אמריקאית, היא תתחיל ללמוד בבית הספר, תקבל 60 במדעים ותגמור את חייה שבעים שנה אחר כך, מוקפת בפסלי צפרדעים.

היא לא באמת ידעה למה היא החליטה לברוח, כאשר שאלו את אם אחר כך למה, היא פשוט משכה בכתפיה וחייכה חיוך מריר ''אני הייתי ילדה מטומטמת'' היא אמרה.

אבל כרגע אין זמן למשיכת כתפיים וחיוך מריר, היא הייתה אבודה, מפוחדת ומטומטמת. כשרוצים שילדים לא יכלו למעבה היער מספרים להם שהוא מלא בזאבים מדברים, מכשפות בבתי ממתקים ואריות שבכלל אמורים לחיות בסוואנה ולא ביער, אבל אמילי כבר הייתה גדולה מספיק לדעת שזאבים לא יכולים לדבר, כל מי שהוא טיפש מספיק לגור בבית ממתקים לא יכול ללמוד כשפות ושאריות לא חיים באמריקה.

אף אחד לה הזכיר עצים.

הקליפות והענפים שרטו את עורה, היא כבר איבדה נעל אחת ,כל הבגדים שלה התמלאו בבוץ ונראה שהם קשרו קשר למנוע ממנה למצוא את הדרך הביתה בכל דרך עצית מכוסת קליפה שהם מכירים, ולגרום לה להיכנס עמוק יותר אל תוך היער מוכה הערפל

זה היה מוזר, לא היה שם ערפל מקודם

כאן זיכרונה של אם נעשה מעט מטושטש לגבי הפרטים

היא זכרה את הערפל, הוא היה  כמעט מוצק

היא זכרה את הכאב הפתאומי

היא זכרה איך רגליה נעשו כבדות

היא זכרה את ההרגשה של הבוץ הקר על פניה

היא זכרה את הצלצולים העזים באוזנייה

היא זכרה איך הכול נראה מלא בקורי עכביש

והיא זכרה איך ש,שניות לפני שאיבדה את הכרתה, היא שמעה קולות מטושטשים סביבה.

אם זיכרונה היה יותר טוב, היא הייתה זוכרת מה הם אמרו

''ניראת חמודה''

''בואו נשמור אותה''

''למה?''

''לא יודעת, תמיד רציתי אחות קטנה''

הכול נעשה מאוד חשוך, או מאוד מואר

זה באמת תלוי איך מסתכלים על זה

 ---------------------------------------------

 צללים

צל חרישי נע בין הסלעים

זה היה רגיל לחלוטין, הרבה צללים חרישיים נעו בין הסלעים של תהום הצללים החרישיים.

הדבר שעשה את הצל הספציפי הזה מיוחד היה שלו היה גוף שמחובר אליו.

זה לא היה גוף נאה במיוחד, הוא היה נשי באופן מעורפל, רזה כמעט עד לידי אנורקטיות ובעל שתי כנפי עור על גבו. הצל וגופו החלו לנוע אל עבר בניין המתכת.

''רעיון טיפשי'' חשב הגוף ''לשים את הכלא במקום האפלולי הזה שכל אחד יכול להיכנס'', ואז היא נזכרה שהיא כנראה היצור היחידי שאי פעם ניסה להיכנס למקום הזה.

אבל מה לא עושים בשביל כסף?

היו שני שומרים לפני השער, האחד היה דמות נחשית עם קרני אייל גדולות והשנייה, דמות אנושית, קטנה בהרבה, שריון השומר תלוי ממנה בכבדות.

הגוף, שמעכשיו יכונה בשם ''רוז''  כדי למנוע בלבול, שלפה מניפה מתכתית והשליכה אותה אל דלת הברזל . עלים ושורשים החלו לפרוץ ממקום הפגיעה, מוחצים את הדלת, שני השומרים הסתובבו מופתעים.

רוז התעופפה אל אחד החורים העליונים שנעשו בדלת, עם המזל שלה, שני השומרים יהיו שדי אש וההסחה שלה לא תעזור למשך יותר מידי זמן.

האמת, רק הקטנה יותר הייתה שדונית אש, הגדול היה ברק ושניהם הביטו על הערמה החרוכה שהייתה גפן גדול ובשרני לפני כמה דקות.

''מי אתה חושב שעשה את זה?'' אמרה הקטנה, שאם אנחנו כבר בעניין של שמות, נקראה זארה, היא עצרה ורחרחה את האוויר ''יש כאן מישהו!''

המסדרונות היו חשוכים כמעט לחלוטין, ולא בדיוק נועדו להליכה, או תעופה. היא יכלה לשמוע את השומרים מתארגנים, הם לא היו רגילים למישהו שרוצה לחדור פנימה.

הנה דלת די כבדה, זה בטח המקום.

אודם לראש, כל ראש, כל עוד יש עליו הילה שחורה מטופשת.

היא נפלה אחרי כמה בעיטות טובות, הצעדים,הצעקות ונפנופי הכנפיים בחוץ התגברו

בשביל אודם שמימיית היא הייתה מוכנה לכרות את ראשה שלה, אבל כמה מהעונשים שהשדים המציאו לא היו שווים את כל האבנים הטובות בעולם.

נכון, השדים רק עושים את העבודה המלוכלכת של המלאכים, שומרים על בתי המאסר, משרתים קוסמים ובני תמותה צעירים כשהם קוראים להם ו,כן, מענים אנשים. אבל אתה לא יכול לעבוד בעבודה אחת במשך דורות בלי לפתח חיבה אליה.

היא נכנסה לחדר, שהיה אפילו יותר חשוך מהמסדרון-אם זה בכלל אפשרי, והכינה את המניפה.

''טוב, מתנקשת'' אמרה המטרה שהייתה קשורה לקיר ''חשבתי שמישהו יבוא יום אחד''

רוז לא ידעה מה לעשות, להרוג מישהו בשבריר שנייה בזמן שהוא ישן זה דבר אחד ולהרוג מישהו כשהוא נועץ בכך שתי עיניים אדומות זוהרות זה דבר אחר.

המטרה רחרחה את האוויר ''אדם-חייה, אה? חשבתי שהתנקשות זה יותר התחום של הנימפות'' חוץ מהעיניים, הדבר היחידי שרוז ראתה היו זוג סימנים דמויי ברקים על הלחיים של המטרה, הם הבהבו כשהיא דברה ''אז למי אני צריכה להודות על ביקורך?''

''זה לא אישי'' אמרה רוז, מנסה להישמע בטוחה.

המטרה נאנחה '' אלה החיים אה? את מבזבזת את כל חייך, דואגת שכל השמיים, המתים ואחותם החנוטה ישנאו אותך, וכשסוף סוף שולחים מישהו 'זה לא אישי'''

המטרה שמה לב שרוז עדיין עומדת שם בתנוחה מטופשת.

''את יכולה לעשות את זה. זה לא ממש משנה לי עכשיו'' היא קלטה את המבט בעיינה של רוז ''אני אנסה להסתובב אם את רוצה, אני יודעת כמה קשה זה להרוג מישהו כשהוא מביט בך ישר בפנים''

 

להפתעתה של רוז, מלאכים נפולים מדממים בדיוק כמו מלאכים רגילים.
-------------------------------------------

יום שבת, תשע בערב. לשליח של זוזוברה תמיד לוקח חמש דקות יותר להגיע אליי מאשר אל כל מקום אחר בארץ. הקשתי בדף על העיפרון, זה צריך להיות מסתורי-אבל קרוב, מאיים-אבל מזמין. חשבתי על להזמין מעצב מקצועי, אבל אז נזכרתי שבקושי יש לי כסף לטיפ לשליח. מחשבתי נדדה לאפשרות של לקנות דלת עם חלון זכוכית כדי שאפשר להדפיס עליה את הלוגו שלי, אם היה לי לוגו. נכון לעכשיו, כל מה שיש לי זה פתק נייר קטן שאומר ''אהרון-בלש פרטי מקצועי!! " בדיוק מתחת לשלט הצבעוני שהאחיינית שלי הכינה לי. השליח הגיע, לא הספקתי לתת לו את הטיפ והוא כבר ברח, בטח יש לו חובות עם המאפיה . חיפשתי באינטרנט פרטים לגבי זיהוי אוכל מורעל. התייאשתי אחרי שנזכרתי שלא הסתבכתי עם המאפייה (למרות שעדיין לא שמתי את רוטב השומשום, הוא נראה לי חשוד). קשה למצוא צרות היום, אפילו רק לתרגול. מתוך ייאוש  אני חוקר את עצמי במראה, מנסה לפתור את התעלומות בפרקים ישנים של סקובי-דו (זה תמיד הזקן, תמיד), ומנסה לנתח את כתב היד שאין על הפליירים לפיצה שאני ממשיך לקבל למרות שאני אלרגי ללקטוז ובכלל לא אוהב פיצה

לקחתי את האוכל לסלון, הוצאתי דיסק צרוב וצפיתי על עוד פרק של סי.אס.איי מיאמי והתחלתי לרשום הערות.
-------------------------------------

כל מיני דברים לא נעימים

 

הבחורה הצעירה ישבה על גג הבית וצפתה בשמש נאבקת לא לזרוח. היא הייתה בת עשרים בערך, פרצופה היה עגול ותמים למראה אילולי הצלקות שכיסו אותו והורידו כל תחושה של נעימות שהוא יכול היה לשוות. היא לבשה מעין סרבל אפור, מטולא הכחול וורוד וחבשה כובע בצורת ראש של דובי מחייך, מטולא גם הוא.

יש אנשים שנראים כאילו שהם נמצאים תמיד על סף תהום הטירוף המתערבל, היא נראתה כאילו היא קפצה הישר לשם, בקפיצת ראש.

היא נשענה על הדוד וניסתה לעכל את אירועי היום. מה היא יכולה לעשות עכשיו, כשהכול חזר להיות כמו מקודם? החבר הכי טוב שלה לא זוכר אותה, אבל חברים צריכים להישאר אחד עם השני, לא משנה מה. כשהוא השתנה, והחל ליהנות מלעשות דברים לא נעימים לאנשים, היא נשארה איתו והחלה גם היא לעשות כל מיני דברים לא נעימים לאנשים, במיוחד עם סכינים. היא השתנתה בשבילו אז, היא העבירה לשון על שיניה והצטמררה מהזיכרונות, מה עוצר אותה מלהשתנות עכשיו? היא תתחיל לעבוד, תמצא לעצמה מקום לגור ותזרוק את כל הכלים החדים והמפחידים שאיתם היא עשתה כל מיני דברים לא נעימים, היא פשוט תנסה להתחיל את החיים שלה מההתחלה והכול יהיה נפלא ופרחים ופרפרים ו...

לא.

יש כבר אחת כמוה כאן, לא צריך אותה. לה אין צלקות על כל הפרצוף והיא עדיין יכולה להמציא שירים מטופשים שמעצבנים את כולם. זו ההיא שכולם רוצים, ואם זו היא...אז היא צריכה את החבר הישן שלה, זה שהרג ופצע ושנא אותה, החבר שלה... הוא כלוא איפשהו, היא ידעה את זה, והיא תמצא אותו ותשחרר אותו כי חברים צריכים להישאר אחד עם השני, לא משנה מה!

היא הייתה מטורפת, להגיד שהיו לה כמה ברגים משוחררים במוח יהיה דימוי לא נכון, מכונות ללא ברגים לא יפעלו או יתפרקו, אבל מוחה עבד בשיא המרץ, בכיוון ההפוך, אבל במרץ.

היא רצה משם, צוחקת ומקווה שהיא תמות מחנק.

היופי של הזריחה שהופיעה כמה מן אחר כך, הופרע רק במעט מהצרחות של האנשים ברחוב, כשבחורה צעירה ומצולקת תפסה אותם ועשתה להם כל מיני דברים לא נעימים, עם סכינים.
----------------------------------------

כמה דקות אחרי שאליס נפרדה מחברתה, היא החלה לשים לב שהמסדרון עשוי הברזל מתחיל להתמלאות בערפל.

''זה מוזר'' חשבה אליס '' אין שום מגע עם העולם החיצון כאן, איך יכול להיות כאן ער-''

היא הרגישה את להב החרמש מסביב לצווארה.

''חיילת במחלקת חיבול ומודיעין של היסודנים -אש מס' 565894''

 ''המפקחת ערפל!''  אמרה אש מס' 565894 ''אני ממש לא יודעת מה עשיתי לא נכון אבל...''

''תירגעי'' אמרה ערפל והורידה את החרמש שלה ''אני באתי כדי להעביר הודעה''

אש הסתובבה לאט,הילדה הקטנה והאפורה העבירה את החרמש שלה מיד ליד ואמרה ''המפקחת ברק מאוד לא מרוצה מקצב ההתקדמות שלך''

''ל..למה את מתכוונת, המפקחת?''

''את חיילת ביחידת חיבול ומודיעין'' נאנחה ערפל ''תפקידך הוא להרוס את העיר המטונפת מבפנים, לפגוע להם בבטן הרכה'' היה נדמה לאש שהיא ראתה ניצוץ של שעשוע בעיניה של ערפל, אבל זו הייתה אשליה, פניה של ערפל מעולם לא הביעו שום רגש

''אני יודע-''

''שאר הקבוצה הקטנה שלך עשתה עבודה לא רעה, אבל רק את לא התקדמת, למה?''

''אבל-''

המפקחת ברק מאוד לא מרוצה מזה,וכשהמפקחת ברק לא מרוצה...''

''אנשים נפגעים'' היא מלמלה. אילו לאש היה רוק, היא הייתה בולעת אותו, אבל לא היה לה. צבא היסודנים היה מלא במפקדים משוגעים ובשמועות על הדברים הנוראיים שהם עשו, אבל המפקחת ברק הייתה היחידה שעודדה את השמועות האלה.

''אם את יודעת את הפתגם'' אמרה ערפל ''למה לא ריצית אותה''

''זה פשוט... חשבת פעם, שאולי...להרוג אותם זו לא האסטרטגיה הכי טובה?''

ערפל הביטה מבולבלת ''בני האדם הם מפלצות נוראיות וחסרות לב שלא רוצות שום דבר מלבד להרוס את העולם '' היא נתנה לחרמש שלה להתפוגג לכלום ''עלינו להשמיד אותם לטובת כל כדור הארץ''

''כמובן, המפקחת''

היא הניחה יד קרה על אש ''אלא אם כן...את מתחילה לחבב אותם''

''לא ממש לא!'' מלמלה אש ''זה..פשוט...תחת המסווה שלי כאליס אני יכולה לחשוף סודות...בשביל הצבא! את יודעת...''

''בתור נערה בתיכון?''

''התחברתי עם ביתו של אחד המדענים הראשיים-אני יכולה להביא תרשימים של מכונות קרב...וכאלה''

''רעיון טוב'' מלמלה ערפל ''המפקחת ברק תהיה מרוצה, אבל אני מצפה למשהו ממש מרשים עד סוף השבוע הזה''

''א-''

''זה המקום שלך, אין מה לעשות'' ערפל משכה בכתפיה

''את מפלצת קטנה וחסרת רגש'' אמרה אש בתיעוב ''את יודעת את זה?''

''אני?'' אמרה ערפל, מתחילה להתפוגג לכלום ''אני רק ממלאת פקודות''

אש רצתה לשלוף את חרבה ולתקוף, להראות שלא משנה מה היא תעשה לה, היא לעולם לא תפגע במישהו. ואולי היא הייתה אפילו מנצחת אותה, ערפל לא בדיוק ידועה בכישורי הלחימה המדהימים שלה- אבל במקום זה...

אליס המשיכה ללכת לכיוון חדרה                                                                                                  
------------------------------------------------------------

כמו כל הסיפורים על כפיות עשויות קרן, סיפור זה מתחיל בקרן.

זו לא הייתה קרן מפוארת או גדולה במיוחד והקרנף שעל אפו שכנה לא היה גדול או חזק במיוחד. הנה עובדה: הוא מת וקרנו נלקחה ממנו.

מהקרן הכינו כמה דברים: זוג משקפיים יקרות להפליא, פגיון לשיפור הכושר המיני והאגו הגברי, משקולת ניירות בצורת פיל וכפית

"למה כפית?" שאל חברו של הפסל, בוחן אותה באור שמש הצהריים

"לערבב תה, לשים סוכר" אמר הפסל, מושך בכתפיו "האנגלים אוהבים כאלה דברים"

"יש כפיות ממתכת בשביל זה"

"והן לא מחלידות?"

חברו של הפסל משך בכתפיו

הכפית עמדה למכירה בחום האפריקאי במשך חודשים, ואיש לא קנה אותה, אפילו פסלון הפיל שהפסל הוסיף לו בטעות חדק שני נמכר לפניו.

''אני חושב שאתה פשוט צריך לשמור אותה לעצמך"  אמר חברו של הפסל יום אחד

"למה?" שאל הפסל, עובד על עוד פגיון לשיפור הכושר המיני והאגו הגברי

"אתה אמרת בעצמך, לערבב תה, לשים סוכר" אמר החבר "לכפית יש הרבה שימושים"

הכפית נשארה במשפחתו של הפסל במשך שנים, בדרך כלל במגרת גרביים נידחת, מבוישת מעצם קיומה.  השנים חלפו, הקרנפים התמעטו והאנשים החלו למכור גלויות שלהם במקום להכין פגיונות לשיפור  הכושר המיני והאגו הגברי מהקרניים שלהם, והכפית נשארה במגירה המאובקת שלה.

''היי, מה זה" שאלה הארוס של הצאצאית האחרונה של הפסל "כפית?"

"נראה כמו קרן" אמרה הבחורה, מנגבת אבק של דורות מהכפית הקטנה "בטח ישן"

"אולי נמכור אותה באינטרנט"

"למה?"

"אני לא יודע" אמר הארוס "יש אנשים שאוספים את הדברים האלה , אולי נשיג מספיק כסף כדי לצאת מהחור הזה" הוא נתן לה נשיקה

"כן, אתה צודק" אמרה הבחורה "מה עוד אפשר לעשות עם כפית?"
--------------------------------

מלצרות בבית קפה אינה עבודה לאנשים המחפשים ריגושים, זו עבודה לאנשים שאוהבים שיגרה, משכורת ממוצעת ולדקלם את המיצים הסחוטים בדייקנות מדהימה

אבל לפעמים קורים דברים מוזרים

"אתה מכיר איזה דוכן אבדות ומציאות קרוב?" שאלה המלצרית, מביטה במקטורן הכבד

"יש כזה דבר בכלל דוכן אבידות ומציאות"?"  תהה המלצר

המלצרית משכה בכתפיה "אז מה נעשה עם זה?"

המקטורן היה כבד, מיושן וכהה, כתם בולט באלגנטיות התל אביבית הקיצית של בית הקפה

"הוא בטח הלך למקום חשוב" אמר המלצר "אף אחד לא לובש מקטורן באמצע אוקטובר"

"או שהוא טס" המלצרית הוציאה כמה הדפסים של חברות תעופה מכיס המקטורן

"אבל זה לאפריקה" אמר המלצר "חם שם יותר מישראל"

"אולי הוא רק עובר" אמרה המלצרית "כמו הציפורים שעפות מאירופה לאפריקה ועוצרות בישראל"

"באמת?"

"כן, כשהייתי קטנה אמא שלי לקחה אותי לאגמון החולה, ראינו סרט שם"

"ותראי את זה" המלצר הוציא חבילת סיגריות שעליה כתוב בכתב נשי "עוד מעט אשוב"

"אולי הוא היה כאן עם בחורה" אמרה המלצרית "והם קבעו להיפגש בישראל ומשם לטוס לאפריקה"

"כמו הציפורים ההן?"

"אולי" אמרה המלצרית, מחטטת בין הממחטות שלו "אבל למה הוא הביא איתו כפית?" היא הוציאה כפית קטנה, לא אלגנטית במיוחד, עשויה קרן, עם צב כסוף קטן על הידית

"אולי הוא אוסף" העלה המלצר

"או שהוא לא אוהב את הכפיות מפלסטיק שיש במטוסים"
"אולי"

הם הרהרו בזה לשנייה ואז המלצרית אמרה "בכל מקרה, יש דבר אחד שאני יודעת עליו על בטוח"

"מה זה?"
"שהוא נתן טיפ גרוע"
-------------------------
 
 
דרג את המאמר  דירוג מאמר
מאמר זה לא דורג עדיין ע"י גולשים , היה הראשון לדרג את המאמר
 
הוסף תגובה   |   שלח לחבר תגובות גולשים
למאמר זה התפרסמו 0 תגובות
 
 
ראשי | אודותינו | כניסה לחברים | הרשמה | תקנון אתר | צור קשר
סרטים | זכויות רפואיות