גולשים כרגע באתר
‏יום רביעי ‏18 ‏יולי ‏2018
הפוך לדף הבית   הוסף למועדפים
משחק הממלכה | פורומים | חדרי משחק | ממלכות אישיות | אוצרות הממלכה | משחקי תפקידים | ממלכות עתיקות | ראשי
צור קשר לוח יד שנייה   חברים באתר   בלוגים   אודות ממלכות   הרשמה   כניסה לחברים
 
צאט הממלכה קוביות משחק - זריקת קוביות פעילויות - משחק הממלכה הודעות פרטיות - חברים פורומים - הודעות אחרונות כרטיס אישי מה חדש באתר?
שלום [אורח] התחבר
 
ממלכות עתיקות - הפורטל > סיפורים

סיפור מסע בהמשכים חלק ד'


12.11.2006
חלק רביעי בסיפור בהמשכים של אריק
דירוג מאמר
צפיות: 7467
 
פרק ד'

מרקוס אגריפה היה אחד מהחברים הבודדים שרכשתי בזמן שאני ואימי שהינו יחדיו באוגוסטיה - העיר האחרונה ששכנו בה לפני שהאימפריה בעטה אותנו אל מחוץ לגבולותיה. למדנו יחדיו בבית הספר ללחימה, וכעת הוא לבש את בגדי הכוהנים הלוחמים, כך שהסקתי שהוא המשיך להתקדם בתחום. בהחלט עבר זמן מה מאז ראיתיו לאחרונה, אבל לא התכוונתי לנהל את שיחת ההתוודעות מחדש בגשם השוטף, שכבר הרטיב את כולי. מרקוס פירש את שתיקתי הקצרה בתור סימן לחוסר אמון.

"אני ומשפחתי חיפשנו אחריך ואחר אולימפיה במשך חודשים. אתה חייב לסמוך עליי."

"מרקוס? היכן אתה?" שמעתי קול גבר ממרחק לא רב. שני אנשים קרבו אלינו, ובשל קולות פגיעת הטיפות במתכת שהם השמיעו, ניחשתי שהם לבושים בשריון פלדה.

"יש לי מחסה בקרבת מקום. הבה ננהל את השיחה שם."

הוא צעק לעבר שני מלוויו שיבואו אחרינו, ואני כבר מיהרתי חזרה אל מבנה האבן. לא היה זה רק הדחף העז שלי לחמוק מהממטרים העזים – הייתי צריך להתריע בפני מינרווה שיש לנו אורחים. בתחילה לא הייתי בטוח כלל שאני בכיוון הנכון, מכיוון שהגשם החזק והערפל הפריעו לראות, אך לאחר זמן קצר הבחנתי בזוהר כסוף, ומיהרתי לעברו. יכלתי לשמוע את צעדיהם של אנשי האימפריה כמה מטרים מאחריי, ולאחר שקראתי לעברם שימהרו, האצתי בעצמי את קצב הליכתי, עד לכדי ניתור ממקום למקום. ניסיתי להודיע למינרווה ללא קול שאני לא לבד, אך לא נראה שזה עבד. כשזינקתי מעבר לסף המבנה, והיא הבחינה במבטי המבוהל משהו, היא הבינה מיד.

"אתה לא לבד." היא אמרה קצרות, והחלה להשתנות. הזוהר הכסוף נחלש במהירות, וכשצעד מרקוס לתוך המבנה, כבר הייתה מינרווה פסלון ינשוף תמים למראה (בערך).

"מקום יפה יש לך כאן." ציין וצחק. צחוקו היה לבבי ורועם. מרקוס היה אדם גדל מידות, שכבר בתור ילד אהב לאכול מנה גדולה מאשר חבריו. תהיתי כיצד קיבלו את מנהגו במסדר הכוהנים הלוחמים, שהיה כמעט נזירי. בוודאי חשבו שהתועלת עולה על המחיר.

"זהו אך ורק מחסה שמצאתי למנוחת הלילה. מה בשם הקיסר ועשר המסדרים המקודשים אתה עושה כאן?!"

הוא צחק שוב: "שמונה שנים אתה מסתובב בשממה, אך לא שכחת כיצד לדבר כבן האימפריה! הסיבה להימצאותנו בלב האזור הנידח הזה היא אותה הסיבה שהביאה למפגשנו הראשוני."

"השדים." אמרתי בהבנה, והרהרתי לעצמי: האם השדים המכונפים הגיעו עד לשטחי האימפריה? האם ישנם עוד מבצרי שדים כפי שראיתי אני בלב האזור הטמא קודם לכן? בזמן שחשבתי, עשו את דרכם פנימה שני חבריו של מרקוס. הם נראו אומללים למראה, וניסו לסחוט את האזורים בגופם שכוסו רק בשריון שרשראות, ללא לוחות, אך ללא הצלחה. קולו של מרקוס רעם שוב במבנה הקטן:

"ידידי, הכר את שני חבריי לדרך: האח לידור מאנטיקורוס, והאח יוליוס פונטגרוס. שניהם התפלאו לראות אותי קם ועוזב את המחסה שלנו באמצע לילה שכזה, אך אני חשתי בנוכחות הטמאה באזור, ובהחלט צדקתי, כפי שראית קודם לכן. ליצור האומלל לא היה סיכוי מול כוח קדושתו של הקיסר."

חייכתי קלושות. מרקוס לא העלה על דעתו שאמונתי בקיסר אינה כה מוחלטת כשלו.

"אני שמח שהגעת בדיוק ברגע שהגעת, ידידי. ניסיתי לתפוס את היצור כדי שלא יזעיק עוד מחבריו למקום מחבואי, אך הוא עמד לחמוק ממני. לחברו לא היה מזל כה רב."

הצבעתי על הגופה של השדון השני, ששכבה במרחק מה ממני. לא התכוונתי לציין כיצד הגיעו השניים למחבואי. ממילא לא הייתי בטוח בנוגע לתשובה.

"אתה יודע, ציפיתי שהם יעלו באש או יהפכו לאבק או משהו כזה כשנהרוג אותם." ציין מרקוס, וחיכך את סנטרו בידו.

משכתי בכתפיי.

"מדוע?"

"אינני יודע. מעין תחושה פנימית. על כל פנים, יש לנו הרבה חומר להשלים, מיד לאחר שנחמם מעט את המקום."

הם מיהרו להשליך כל דבר דליק ברחבי החדר לערמה במרכזו, והשאירו רק מספיק חציר מטונף שישמש אותנו כמזרונים מאוחר יותר. כשסיימו, החל אחד מהם להכות באבני צור על קופסת מתכת, עד שהצליח ליצור ניצוץ, והדליק אש קטנה.

"שלושתכם נמצאים כאן בשליחות כנגד השדים?" שאלתי.

"מרקוס הינו מנהיג המשלחת. המטרה המוצהרת שלנו היא לחקור את ה... 'תופעה', ולנסות להתחקות אחר מקורה." אמר לידור מאנטיקורוס. פניו עוטרו בשפם וזקנקן חד, שאותו ניסה לייבש כעת מול האש, בזמן שמיהר להיפטר מחלקי השריון שלו.

"אני יכול לחסוך לכם את החלק השני. מצאתי את מקורם ביום האתמול. אני יכול להוביל אתכם לשם, אך דעו כי המקום מסוכן."

"מצוין!" רעם מרקוס. "אני אשמח לחלץ קצת את עצמותיי, ולהנחית על משרתי-האופל האלו מכת-מחץ באדיבות מסדר 'אבירי הצדק המקודשים של הקיסר'."

שני האחרים נראו קצת פחות נלהבים ממנו. 'אבירי הצדק' נטו דווקא להתנהגות נפוחה ופנאטית כפי שהדגים ידידי. האם איכות אנשי המסדר התדלדלה בשנים האחרונות?

"אך את כל זאת נשאיר ליום המחר.", המשיך מרקוס, "כעת ספר לי את סיפורך. עברו שמונה שנים, ולא חשבתי שאראה אותך שוב לעולם. עכשיו אני רוצה לדעת הכל."

אז סיפרתי לו. לא את הכל, כמובן. לא שאני חצי-שד (דבר שקיוויתי שהוא לא הצליח להבחין בו, למרות יכולותיו העל-חושיות), לא על מקורה של אימי, לא על מינרווה, ולא על דברים רבים שקרו אותי בימים האחרונים, אך מספיק כדי שידע את שעבר עליי בשנים שלא התראינו, ותוך כדי גלילת מעלליי רמזתי באופן ברור שאני נוטר טינה לאימפריה על היחס הלא-הוגן שזכיתי לו, לעומת נכונותם של בני-שבטים מסוימים לקבל לקרבם את השונה מהם.

"אני מבין את כעסך, ידידי, אך אל נא תכעס על כל בני-האימפריה בשל היחס הרע של כמה מהם. כפי שאתה רואה, עדיין יש לך ידידים בעולם התרבותי."

רציתי לומר לו שיש צורות רבות של תרבות, אך העדפתי לשתוק. תחת זאת חייכתי קלושות, ושאלתי אותו לגבי הדברים שקרו אותו בשנים שלא התראינו. הוא מיהר לענות, ולא חסך בדיבור. למדתי על השנים שעשה בהשלמת לימודיו הפרטיים ולימודי בית-הספר ללחימה, על הבחירה שניתנה בידו כיצד לשרת את הקיסר, וכיצד אביו דחק בו להצטרף למסדרים המקודשים. חייכתי על כך – הרי ברור שההורים יבחרו עבור ילדיהם הצעירים את המסלול שבו ילכו. הבחירה החופשית הייתה לא יותר מאשליה, ובעיקר עבור בני-האצילים, שהיו מעורבים מלידה בפוליטיקה בשל מורשתם. שאלתי אותו מיד מה הרוויח מכך אביו.

"לא כלום.", הייתה התשובה התמימה, "הוא אמר שאם אצליח להתקבל למסדרים המקודשים הדבר ימלא אותו יותר גאווה מכל דבר אחר שיכלתי לבחור בו."

כלומר, אביו היה זקוק למישהו במסדר הכהונה כדי להפריח חשדות שהתעוררו או שעלולות היו להתעורר בשל בחירות אחרות שעשה. הוא סיפק לכנסיה את בנו הבכור, והם בוודאי טרחו להפיץ ברבים את הידיעה כי הוא אזרח למופת. פחות ברברי מהקרבת הבן הבכור לשדים, או רוחות אפלות, כפי שהיה נהוג בחלק משבטי הילידים, אך עדיין צבוע למדי, בהתחשב בתדמית הנאורה שהאימפריה ניסתה להקרין. אני מניח שהדבר לא היה כזה נוראי, אך אני עדיין נטרתי טינה בליבי.

"לימודי דת והסטוריה, אימוני לחימה פעמיים ביום, ושעתיים לפחות שהוקדשו לתפילה. כך נראו השנתיים האחרונות שלי במנזר, בטרם שחררו אותי לאוויר העולם." מרקוס השתהה לרגעים מספר מסיפורו, והביט על שני חבריו, שהצטנפו מול האש.

"עשיתי עבודה טובה, כפי שאתה רואה. זכיתי להערכה בשל תפקודי האישי בקרבות מול הברברים וקרתסיה, אך יותר מכך על עמידתי לצד נאמני הקיסר במלחמה הפנימית שפרצה בקרב המסדרים לפני כשנה."

הרמתי גבה מידית, ושלחתי לעברו מבט חשדני.

"אי-ציות בקרב המסדרים המקודשים? מרידה? אתה בוודאי מתבדח. הם נאמני הקיסר הגדולים ביותר. הברונים מפחדים מהאינקוויזיטורים יותר משהם מפחדים מנפילה בשבי הברברים."

"אתה נראה משועשע כמעט, ידידי, אך זהו נושא רציני וכאוב. הקרדינל תאסטוס, ראשון במעלה במחוז אאורוס רגנום, צבר לעצמו תומכים רבים, והחל בונה לעצמו בסיס כוח."

"הרי הוא לא ציפה להחליף את הקיסר בעצמו..."

"איננו בטוחים עד לאיזו רמה הגיעו שאיפותיו, אך הוא היה מוכן לבגוד בעקרונות המקודשים כדי להשיג עוד כוח. עד כדי כך... שפגע בעולמנו כולו."

"... פלישת השדים?"

"איננו יודעים בוודאות. לא גילינו את נוכחותם עד לאחר שהמלחמה נגמרה, אך חלק מעושי-דברו סיפרו שכשראה שהוא עומד להפסיד, פנה לטקסים אפלים. בדיוק סוג הטקסים שביצעו הכתות האפילות, שהמסדרים המקודשים בעצמם הדבירו משטחי האימפריה לפני חמש מאות שנים, לאחר מאבקי ארוכי-שנים קשים."

זה עניין אותי באופן שבו מתעניין אדם שגר בעבר במקום מסוים בדברים שקרו את אותו המקום, אך הייתי עייף ורציתי לסיים את הדיון בפוליטיקה של האימפריה.

"הדבר החשוב הוא שהבסתם אותו, והסדר שב על כנו."

מרקוס קרב אליי, ודיבר בקול נמוך:

"זה לא היה קל בכלל. המסדר נחלש. נאלצנו לגייס אנשים מבחוץ כדי למלא את שורותינו, והנורא ביותר הוא שדווקא בזמן זה איתרנו את פעילותם של השדים האלו."

"האם מרקוס הגדול חושש?" שאלתי, וחייכתי.

"לעולם לא, ידידי, אך אני גם יודע את שקורה סביבי. בעיתים שכאלו הקיסר זקוק לאנשים הטובים ביותר. בגלל זה אני רוצה שתתלווה אליי."

ההצעה גרמה לי לתחושות חזקות בקרבי. הייתה זאת הזדמנות לשוב למקום שקראתי לו בעבר בית, אך מאז עבר זמן מה, ואימי לא הייתה איתי...

"אבל אני מנודה."

הוא קרב לכדי טווח לחישה.

"יוליאן... זה בוודאי ישמע לך משונה, אבל אני מסוגל להבחין בדברים האלו, ואני חש בהילה של קדושה סביבך. אני סומך עליך."

אם כך הוא אכן הבחין בנוכחותה של מינרווה, אך טעה וחשב שאני הוא המקור. קיוויתי שהעוצמה של ההילה שלה היא שמנעה ממני לראות כל נוכחות שדית בי.

הוא הרחיק את פניו, וחזר לדבר בקול רם.

"אדבר בשבחך, והם יקבלו אותך. עזור לי בשליחות זאת, ואיש לא יעז לחלוק עליי."

לא ידעתי אם אני רוצה בזאת, ולכן אמרתי לו שאחשוב על כך, ושכעת אני עייף. הוא טפח על כתפי, אמר שהוא בטוח שאגיע להחלטה הנכונה, ושאוכל לישון היטב בשארית הלילה, מכיוון שהוא וחבריו ישמרו. לא הבעתי שום הסתייגות – יכלתי להיעזר בשינה טובה, אך כשנשכבתי על יצועי, עוד הייתי טרוד במחשבות, והחשש שאשוב להיות מותקף על-ידי שדים בשל חלומותיי עדיין קינן בי.

"אל תענה לי, אבל אני חושבת שאתה צריך ללכת איתו." שמעתי את קולה של מינרווה. משכתי באפי בבוז.

"אני חושבת שהדבר עשוי לשרת את מטרותיך. מלבד זאת, אתה באמת זקוק לבעלי ברית כרגע."

לא יכלתי להתווכח איתה על זה, ולכן הנהנתי לעצמי (בעיקר כדי להשתיק אותה), ופניתי לישון. התשישות עשתה את שלה, ונרדמתי די מהר לאחר מכן. למזלי לא היו שום שדים נוספים בחלום...

למחרת היום אספנו את מטלטלינו (המחנה של מרקוס ומלוויו היה רטוב להחריד, אך להפתעתי לא נשאו עימם כמעט ציוד או מזון) ואז התכוננתי להוביל את שלושתם לכיוון מבצר השדים שראיתי ביום הקודם. הסופה הנוראית של ליל אמש המשיכה בדרכה, והותירה את השמיים קודרים, אך חסרי ממטרים.

כשזינקתי על גבו של אגוז, שמתי לב שהם לא הביאו עימם סוסים.

"סוסים מובילים לגבהות לבב, וגבהות לבב היא חטא." הסביר מרקוס, כשתהיתי לפשר הדבר. לא חשתי בנוח עם המחשבה שאני ארכב על סוס בזמן שהם ילכו רגלי, ולכן ירדתי מעל גבו של אגוז, והתכוננתי להובילו במושכות. ללא סוסים... זה אמר שהם חצו את מישורי הקערה ברגל, ועברו כבר כברת דרך של מאות קילומטרים.

"אתם נעים במהירות." ציינתי.

"הקיסר מברך אותנו במהירות. למעשה, אם לא אכפת לך לעלות שוב על סוסך, נאיץ את מהירותנו, כדי שלא נבזבז זמן יקר."

כשהבטתי בו בחוסר הבנה, הסביר לי שדבריו היו רציניים, ושהם באמת נעים מהר יותר בעזרת ברכה מסויימת. חייכתי לעצמי. הנה אני, מנסה להשוות את תנאיי אליהם, ובסוף עוד אני אעכב אותם. זה היה מדהים, השינוי שהתחולל בהם כשביצעו את הטקס. חשבתי שראיתי הילה כחלחלה קלה סביבם בשעה שכרעו על ברכיהם ואמרו את תפילותיהם, אך לא הייתי בטוח שלא דמיינתי. לאחר שנעמדו שוב, נעו רגליהם באותה המהירות, אך הם כמעט שריחפו מעל הקרקע, ונעו במהירות של פרש רכוב. כלומר, במהירות שלי. באותו הרגע פקפקתי באמונותיי, וחששתי. כן, חששתי – מכוחו של הקיסר. האם יופנה אי פעם כנגדי?

הצד המעשי שלי, לעומת זאת, שמח על כך. לא רציתי לנוע לאט במישורים הפתוחים, כשאנחנו חשופים להתקפה של שדים מכונפים, או גרוע יותר. הייתה בפנינו דרך של כמחצית היממה, והתכוונתי לעבור אותה ללא עיכובים ודיחויים. לא היה לי מזל שכזה. רק כשעתיים לאחר שיצאנו לדרכנו, התחלנו להבחין בבעיות, בצורת קבוצות של כלבי-שאול שסיירו במישורים. התחמקנו ממספר סיורים כאלו, ואז חנינו בכפר הרוס של האילומנדי. מצאנו בית שארבעת קירותיו עדיין עמדו (שאר חלקיו לא נותרו במצב כה משובח. הם לא נותרו, ליתר דיוק.) בזמן שאני התכוננתי לתור אחר דבר מה שאוכל לצוד ולאכול, גיליתי מדוע קרלוס וידידיו נעו עם כה מעט צידה עליהם. לנגד עיניי המשתאות, הם הפכו כיכר לחם לארבעה, והפיקו מנאד מים אחד מספיק מים לכולנו. הייתה להם אפילו גבינה שנראה שגדלה תוך כדי שנגסתי בה. הייתי מרוצה, בלשון המעטה, וקרלוס נהנה עד מאוד לראות את ההשפעה של הניסים הקטנים שלו עליי.

"אתה רואה אילו דברים יוכלו להיות מנת חלקך אם תיענה בחיוב להצעתי?"

הבחנתי שלידור ויוליוס שלחו לעברו מבט כועס כשאמר זאת. נראה שמרקוס הוא עדיין מיעוט זעיר ברחבי האימפריה, במוכנותו לקבל לשורותיה זרים. כמובן, אם היו יודעים על מוצאי האמיתי, סביר שהיו מנסים להרגני, או שהיו נסים בבהלה. החלטתי לחשוף קלף ולראות כיצד יגיבו.

"ובכן, אבי בכל זאת היה בן-האימפריה, ומפקד מצליח בחייו."

הם הביטו בסקרנות.

"אני תוהה אם היו אלו אך ורק סיבות פוליטיות שהובילו לגירושי. כלומר, אני יכול להבין שאימי לא הייתה רצויה, מכיוון שעמדה כה נחרצות על זכותה שלא להינשא בשנית לאחר שאבי נהרג, אך מדוע תגרש האימפריה משטחה את אחד מבניה בשל כך? משפחה אחרת, הצבא, או אפילו אחד המסדרים יכלו לקחת אותי תחת חסותם. דברים כאלו נעשו."

זה היה קל. הם אישרו בליבם את הדברים שאמרתי, מכיוון שאכן היה זה נוהג נפוץ, ומרגע זה ראו בי בן-אימפריה אובד, שמקומו הראוי בחברה נגזל ממנו. ראיתי בעיניהם את האהדה שזרים רוחשים לרע שאיתרע גורלו. הייתי מרוצה, אך ידעתי שיהיה קשה יותר לשכנע את הדגים הגדולים לקבל אותי כאחד מהם.

"האמת, ידידי, שמשפחתי תכננה לקחתך תחת חסותנו אם המצב ידרוש זאת. אימך פשוט נעלמה איתך באישון לילה, כפי שאתה יודע. אולימפיה הינה אישה חכמה. בוודאי הייתה לה תוכנית כלשהי."

השפלתי את מבטי. "אם הייתה לה אחת כזו, אינני יודע עליה. ימים רבים חלמתי לשוב לביתי שבאוגוסטיה, אך גם לא הייתי יכול לנטוש את אימי. עדיין לא נטשתי אותה."

"אמרת שהשדים לקחו אותה?"

"אכן."

"אעזור לך ככל שאוכל."

"אינך יודע עד כמה הצהרה זו עשויה לעלות לך." אמרתי בחיוך.

"תעלה ככל שתעלה." הוא מיהר לומר. הוא עוד ישלם על כך.

"חבל לי לקטוע את רגעי ההתחברות שלכם, אבל ישנה קבוצה של שדים שמתקרבת אליכם." אמרה מינרווה. פניי הרצינו באחת, וניתרתי על רגליי. מרקוס לא היה זקוק ליותר מכך, והצטרף אליי, פטיש הקרב שלו מוכן בשתי זרועותיו. אני שלפתי מתיקי את אלתי הממוסמרת, ומשכתי אליי שלושה זוגות עיניים.

"זה הנשק שלך?" שאל יוליוס.

"קצת גס, לא?" הוסיף לידור, ושניהם גיחכו.

"לקחתי אותה מאויב שנוא שהרגתי", אמרתי, ועיניי הפכו חרכים צרים. "אני חש סיפוק מכך שאני משתמש בנשקו, לאחר הדברים שעשה לי קודם לכן."

הם הביטו זה בזה, ושתקו. קרלוס נראה כעומד לשאוג בצחוק, אך אז נזכר שישנה סכנה באזור, וכיסה את פיו בידו. הוא ניגש לשק החפצים שלו, ושלף ממנו מקבת קרב קטנה יותר מהפטיש שלו – כזו שניתן להניף ביד אחת. צד אחד של ראשה היה פטיש, והשני דמוי מקוש.

"פלדה קיסרית משובחת", הוא לחש, "זהו נשק הגיבוי שלי. אתה יכול להשתמש בו."

שלחתי מבט ארוך אחרון לאלתו של גאנק, והחלפתי את נשקי. לידור הרים אלת ברזל כבדה שכדור קוצני בראשה, ויוליוס שלף חרב ארוכה, ואחז במגן.

"מהיכן הם באים?" לחש מרקוס, ומינרווה ענתה לי. סימנתי להם באצבעי, ומרקוס ניגש לחלון. באופן מפתיע, הוא ידע לנוע מהר ובחרישיות כשרצה.

"שני זוגות, קרבים מהשביל הראשי. הכלבים הגדולים האלו שראינו קודם. יגיעו אלינו תוך מספר דקות."

"אחד לכל אחד מאיתנו", לחשתי, והבטתי לעבר האחרים. הם הנהנו במהירות, והתכוננו. ברגע זה נשכחו ההבדלים בינינו, ותחתם פשטה אחוות הלוחמים. אלו אשר חייהם וחיי חבריהם תלויים במעשיהם. נשמתי באיטיות, והמתנתי.

"הם יריחו אתכם לפני שתהיו בטווח להתנפל עליהם. הסיכוי הטוב ביותר שלכם להפתיע אותם יהיה ליצור פעולת הסחה." אמרה מינרווה, ואני שמחתי לחזור על דבריה.

"איזו מין פעולת הסחה?" שאל יוליוס, ואני הצבעתי על עצמי.

ברגע הנכון, כשקרבו לבית הקטן שבו שהינו, זינקתי מבעד לפתח הדלת (שהייתה רק גוש של אבק פחמים בשלב זה), ורצתי הרחק מהמקום. הכלבים איתרו אותי כמעט מידית, ופתחו במרדף כשהם נוהמים באיום.

התכסיס עבד. מרוב התלהבותם לרדוף אחריי, לא הספיקו הכלבים להגיב גם לאחר שקלטו את ריחם של האחרים בקרבת הבית, ומיד לאחר שהכלב הראשון עבר מעבר לפתח, התנפלו שלושת בעלי-בריתי על שלושת הכלבים האחרים. כשראיתי את הדבר קורה, עצרתי באחת מריצתי, ופניתי לאחור. המקבת הייתה כבדה מאלת העץ הקודמת שלי, אך התכוונתי להשתמש בה בצורה דומה. עם זאת, לא לחמתי באחד מהכלבים האלו בעבר. העליתי בזכרוני פעם שבה תקף אותי כלב ברחובות אוגוסטיה, לפני שנים רבות, וקיוויתי שכלב השאול שלפניי ינהג באופן דומה. היי, מה אתם יודעים, לכלבים יש שיטת תקיפה בסיסית אחת – הם מזנקים עליך. לצערו של הכלב הזה היה לפטיש שלי צד חד שיכלתי לנעוץ בתחתית הגולגולת שלו, מתחת ללסת התחתונה. לצערי, הוא ננעץ טוב כל כך שלא הצלחתי לחלץ אותו שוב, והכלב עדיין הפיל אותי לקרקע. זכיתי להביט בזוג מלתעות מזילות ריר ומדממות ממש מקרוב, ולא אהבתי את התחושה כלל וכלל. למען האמת, חשבתי שהטעות שביצעתי כרגע גבתה את חיי, ונאבקתי רק כדי להרחיק את לסתותיו של כלב-השאול מעורק הצוואר הראשי שלי. הייתה זאת מכה של זוהר לבן בוהק שהצילה אותי, כשמינרווה פגעה בכלב בצורה כלשהי, והעיפה אותו מעליי. שלחתי מבט מהיר לקרלוס ושני חבריו, אך הם היו עסוקים בצרות שלהם, ואם הם הבחינו בהבזק לא היה להם פנאי לברר לגביו. הכלב ניסה לשחרר את המקבת הנעוצה בליסתו בעזרת כפות ידיו, וייבב בכאב. לא ראיתי את מינרווה באזור, ולכן הנחתי שהמקבת היא הנשק היחידי שלי כרגע, וזינקתי על היצור במטרה לשחרר אותה. בעטתי בצד פיו, וההתזתי ממנו גוש דוחה למדי של ריר ודם. הוא זינק עליי שוב, והפעם הקדמתי אותו, והתגלגלתי לאחור לפני שנגע בי. בזמן שהתגלגלנו יחדיו, שחררתי את המקבת במשיכה, ודחפתי אותו מעליי. הוא היה חזק ביותר, ותחת שאצליח להרחיק אותו ממני, הוא הפיל אותי שוב, ונעל את מלתעותיו על זרועי השמאלית. זעקתי בכאב, והנחתתי את המקבת בכוח. הצד החד ננעץ עד למלוא עומקו בגולגולתו, והיצור הפסיק לנוע. הוא נותר, עם זאת, נעול על שריר הקיבורת שלי, וזה כאב. זה גם היה דוחה למראה.

כשאני נאנק בכאב, שחררתי את המקבת מראשו של היצור, והתחלתי לחבוט בשיניו במטרה לשבור אותן, ולשחרר את זרועי ממלתעותיו. למזלי, נשקו של מרקוס היה עשוי מפלדה משובחת, וכנראה מבורכת בידי כוהנים, והצלחתי לנתץ איתה מספר משיני היצור. מספיק כדי שאוכל לשחרר את אחיזתו ולחלץ ממנה את זרועי הפצועה בסופו של דבר. כשעמדתי על רגליי חשתי בסחרחורת קלה, ואז לפתע היה מרקוס לידי, בוחן את הפצע.

"אל תנוע ידידי. הנבל הגיע עד לעצם שלך."

הוא נותר ללא-פגע מהקרב. בזמן שכרך במהירות תחבושת ספוגה בחומר חיטוי על זרועי, סיפר כי כלב אחד נס מהמקום, וכי יוליוס ולידור רודפים אחריו.

"כעת עצום את עיניך, וגייס כל אמונה בקיסר שעוד נותרה לך. הוא עשוי לגמול לך חסד."

לא היה לי פנאי לגלות את הארסיות הרגילה שלי לגבי הנושא, ולכן עשיתי כדבריו. שוב, לא הייתי בטוח, אבל נדמה שיכלתי להבחין בזוהר כחלחל מבעד לעיניי העצומות. כשפקחתי אותן, ידיו של מרקוס עדיין היו מונחות על זרועי.

"האם זה עדיין כואב?"

"כמובן!" עניתי בכעס, ואז הבטתי במבט שואל כשהסיר את התחבושות.

הבשר צמח מחדש! לא יכלתי להאמין למראה עיניי, אבל מהר מאוד לאחר שהאמנתי להן, הכאב החל להיחלש. עדיין היה לי פצע לא נעים למראה במקום, אך הוא היה שטחי יותר כעת, וידעתי שלא אמות מזיהום.

"רופא הכפר שלי היה מנסה להיפטר ממך בכל דרך אפשרית, ידידי. היית גורם לו לפשיטת רגל." אמרתי, וחייכתי קלות.

"לא סביר." אמר מרקוס, ושוב צחק את צחוקו הרועם. "אלא אם הכפר שלך היה ממיר את דתו ומצטרף לאימפריה. הקיסר נותן מברכתו רק למאמיניו."

אם כך, הקיסר ריפא כרגע חצי-שד שנאמנותו אינה ברורה. יכלתי רק לתהות לגבי אמיתות הצהרתו של האביר הנלהב.

"גם אני מוצאת את האירוניה בדבר. אגב, שמחתי לעזור." שמעתי את קולה של מינרווה.

"שמחתי לקבל את עזרתך, מרקוס. את עזרת כל חבריי." הייתה תשובתי.

הוא טפח בחיבה על שכמי, ואז הפנה את מבטו הצידה.

"אמרתי לך קודם שחשתי בקדושה סביבך. ידעתי שאינני טועה, וזה בסדר, אתה לא חייב לספר לי מה עשית במהלך הקרב."

אם כך הוא כן שם לב. חשתי עוקץ של אשמה בליבי, על שהאמין בטוהרי בכזו רמת שכנוע, אך לא היה לי זמן לענות דבר, מכיוון שנראה היה שלידור ויוליוס חוזרים, ולפי הבעת פניהם הם נראו לא מרוצים במיוחד.

"רדפנו אחריו אל מעבר לגבעה, ואז הבחנו בקבוצה נוספת של כאלו מעברה השני. היינו מוכרחים לחזור." הם אמרו, כאשר נעצרו לידנו.

"לכל הרוחות! הם יבואו ישר לכאן. כמה הם?"

"לפחות עשרה." אמר לידור, ויוליוס מיהר להוסיף: "לא נוכל להם. עלינו לאסוף את ציודנו מיד ולהסתלק מכאן."

עצמתי את עיניי לרגע, מכיוון שידעתי מה הולך לקרות.

"להסתלק? להסתלק?! אנחנו 'אבירי הצדק המקודשים של הקיסר'. אנחנו לא בורחים משום עימות."

כן, הוא ריפא את פצעי, ואולי הציל את חיי ממוות בידי זיהום, אך רק כדי לדון אותי למיתה זמן קצר לאחר-מכן.

"מרקוס, אנא ממך. הם היו שקולים לנו בכוחם. לא נוכל להביס כוח העולה עלינו במספרו פי שניים ומחצה... לפחות!"

"ואל תשכח את האחד שנמלט מכאן קודם לכן." מיהרתי להוסיף.

מרקוס חכך את סנטרו לרגע. רגע קצר מדי.

"זאת מכיוון שהיינו לא מוכנים. כעת אנחית עליהם את מלוא זעמו של הקיסר, ואף לא אחד מהם יוותר כדי לקרוא לעזרה."

"מרקוס, אנא ממך, שקול-"

"האח לידור מאנטיקורוס! אני הוא מפקד המשימה הזו, ואני אומר שאנחנו נעמוד במקומנו, נטועים כמו העצים הענקיים של מחוז סילבה ויטוס, ונשמיד כל יצור שיבוא לרדפנו."

אחזתי את זרועי, ויוליוס מיהר להצביע עליה.

"ומה איתו? הוא פצוע!"

"אני יכול להילחם." אמרתי, בשל גאוותי. זו הייתה טעות. הייתי אמור לשכנע את מרקוס לסגת.

"אנא ממך, מרקוס, חשוב שנית." ניסה יוליוס.

"אתם שניכם מביישים את המסדר, וכשנחזור, אני עשוי לשקול נזיפה, אך כרגע עליכם לנקות את מוחכם מדברי הפחדנות הכופרים שלכם, ולהתרכז במשימה העומדת בפניכם."

ובזאת נגמר הדיון. מרקוס כבר הפנה אלינו את גבו, והחל צועד לעבר המבנה ששימש אותנו קודם לכן, מותיר את שני חבריו לבהות זה בזה. הם בחרו להפנות את תחינתם אליי.

"אתה מכיר אותו. אולי הוא יקשיב לך."

נדתי בראשי לשלילה.

"מרקוס לא יקשיב לאף נפש חיה. הוא נאמן לחלוטין לדרך של המסדר שלכם. אני מופתע ששניכם אינכם נוהגים כמוהו."

"ובכן...", ענה לידור, "כמו שמרקוס ציין קודם לכן, אנחנו לא הצטרפנו למסדר מרצוננו. הועברנו אליו כדי למלא את שורותיו. אנחנו נאמנים לקיסר ולאימפריה, אבל אם נישאר כאן פשוט נשליך את חיינו לשווא."

הסכמתי עימם, אך לא יכלתי לעשות דבר בנוגע לכך, מלבד להציל את עצמי, וכשהרכנתי את ראשי ופניתי לעבר מבנה האבן הקטן, חשבתי בדיוק על כך. אני לא הייתי חבר במסדר האבירים המקודשים, ואף לא נתין של האימפריה. מדוע שאעמוד כאן ואלחם עד מוות יחד עם שלושת אלה, רק בשל עקשנותו העיוורת של קנאי-דת שטוף-מוח?

נאנחתי לעצמי. הקנאי שטוף-המוח הזה היה גם חבר שלי, ולא התכוונתי לנטוש אותו לבדו. אולי גם הייתה לי תקווה נוספת לניצחון, מכיוון שידעתי משהו שהאבירים לא ידעו. אחרי הכל, הייתה איתנו מינרווה.

לו היינו כוח גדול יותר, היה מקום לאסטרטגיה, אך מכיוון שהיינו רק ארבעה אנשים, בחרנו לנו נקודת תצפית טובה במרכז הכפר ההרוס, והמתנו במקום עד להופעת יריבינו. מוקדם יותר שילחתי את 'אגוז' לחופשי. חשבתי לעצמי שאין טעם שנקריב גם אותו על מזבח גאוותו של מרקוס, ולכן ליטפתי אותו, לחשתי באוזנו מספר מילות הערכה בשפת שבט המסאי, וסטרתי לו בכוח על צד גופו. כשראיתי אותו רץ מהמקום לכיוון מערב, בלי להביט לאחור, קינאתי בו, והצטערתי שלא הייתי רכוב עליו. הגשרים נשרפו, וכעת לא הייתה דרך חזרה.

נראה שאויבינו לא מיהרו להגיע, ואני צפיתי בתסכול הולך וגובר בשמש הנעה ממרכז השמים והלאה. לא חשבתי כי הם יחכו עד הלילה, ובכל זאת, היכן הם יכלו להיות? בסופו של דבר נעניתי, כשראשה של גבעה שצפתה על הכפר הפך שחור לפתע. הם לא מיהרו אלינו מיד, ותחת זאת אספו כוחות נוספים. היו שם עשרות כלבים, והם עמדו וצפו בנו. לידור קילל, ויוליוס התיישב על אבן, ואחז את מצחו.

"אל נא תיפול רוחכם. כאחד כן כמאה, הקיסר יצילנו מידם."

מרקוס חשב שהוא מחזק אותם, אך דבריו רק גרמו להם לכעוס עליו יותר. חששתי פן ינטשו אותו, או גרוע מכך – יתנקשו בו ואז ימלטו מן המקום.

"האם יש לנו דרך מילוט כלשהי?" שאלתי בקול רם מהדרוש, מכיוון שכיוונתי את שאלתי דווקא אל מינרווה. כולם הסתכלו עליי באופן משונה – אפילו מרקוס.

"למקרה ש-" ניסיתי.

"לא, יוליאן. לא יהיה צורך להימלט. אלו הם שזקוקים לדרך מילוט."

הוא היה ידידי, ועדיין, לא יכלתי שלא לתהות האם הוא באמת מאמין בדברים שהוא אומר.

"האביר הזה חמוש בכוחות כלשהם, יוליאן. אינני יודעת, אולי דבריו אינם רק דברי רהב."

רציתי לצעוק לה שהיא לא ענתה לשאלתי, אך לא רציתי לעורר עוד תשומת לב, ולכן שתקתי, והבטתי בדריכות על הכלבים, שכעת איתרו אותנו והחלו יורדים מהגבעה. הם הקיפו את הכפר מכל ארבעת עבריו (אפילו הם לא חשבו שאנחנו מוכנים להילחם עד המוות שלא לצורך), ואז החלו לזרום לתוכו. אנחנו התמקמנו על מבנה מעגלי בגובה שני מטרים, שגרם מדרגות הרוס אחד הוביל אליו. הנחתי כי הייתה זו בימה שממנה נאמו ראשי הכפר. חייכתי לעצמי באירוניה – אני בטוח שתושבי הכפר לא ראו מעולם מופע שכזה על הבימה שלהם.

הכלבים ניסו קודם כל את הפיתרון הסביר ביותר – התקפה ישירה במעלה המדרגות. קרלוס המתין להם שם, וחבט בכל אחד שהתקרב אליו בפטיש הקרב הענק שלו. כלב-שאול אחרי כלב-שאול מצאו את עצמם עפים באוויר, ונוחתים בין חבריהם, שכעת הקיפו את הבימה בהמוניהם. הם המשיכו במעלה המדרגות, ונדחפו זה על גבי זה, עד שקרלוס הזדקק לעזרה, ויוליוס נעמד לצידו, ושיסף בחרבו את אלו שפטישו של קרלוס החמיץ. הם החזיקו מעמד כך כערך כעשר דקות ארוכות ומותחות, ואז הכלבים פסקו מהסתערותם הכוחנית והישירה. הם החלו לצעוד במעגלים סביב הבימה, והנחתי שהם שוקלים תוכנית אחרת. תהיתי אם הם מקבלים הנחיות מאיכנשהו, או שהם פועלים באופן עצמאי לחלוטין.

הם החלו לזנק על הקירות, אך הטופרים שלהם לא יכלו להינעץ באבן היטב, ורובם נפלו מיד שוב. למרבה חרדתי, כמה מהם הצליחו לזנק שוב מהמקום שבו נתפסו, וכך הגיעו עד השוליים העליונים. ארבעתנו מיהרנו לחבוט בראשיהם וכפות רגליהם, בטרם יצליחו לגרור את גופם מעבר לשוליים.

"כמה מהם יש שם?" שאל יוליוס, כשהוא מתנשף בכבדות. לא יכלתי לספור אותם. היו כמעט מאה שם מסתובבים סביבנו, עיניהם רושפות גיצים (תרתי משמע), והבל פיהם מטנף את האוויר. מה הם ינסו כעת?

הכלבים חדלו מתנועתם האקראית למראה, וכעשרה מהם נעמדו מסביב לבמה, פניהם מופנות אליה. הבטנו עליהם במבט שואל, אך לא תהינו במשך זמן רב, מכיוון שעשרה כלבים נוספים זינקו על גבם של הראשונים, ונעמדו עליהם באופן דומה. הם הפכו את עצמם לסולם! השלב השלישי לא איחר לבוא, כשעשרה כלבים נוספים טיפסו על חבריהם.

"קרלוס, מהר! עשה משהו."

הוא הרצין, וכרע על ברכיו. ידיו אחזו את מוט הפטיש שלו, שהיה מופנה כלפי מטה וראשו מוצמד למשטח האבן של הבימה. לא היה צורך בשלב רביעי לסולם, ועשרה כלבים טיפסו על חבריהם, ועמדו לזנק מעמדותיהם המשופרות עלינו באותו הזמן. התמלאתי זיעה קרה, והבטתי בקרלוס בפחד.

הם זינקו.

לידור זעק כשהניף את אלתו, והדף את אחד מהם חזרה מעבר לקצה. יוליוס בלם אחר במגנו, ואחד נוסף נעמד ישירות מולי. או אז שמעתי קול יניקה חזק, ואחריו רעש עמום, כשל רוח המכה בחוזקה בבד או במפרש, והאוויר סביבנו הפך זוהר. הכלבים שעמדו סביבנו הועפו כמו סטרה להם יד ענקית אכזרית, והתרסקו ברחבי הכפר, כשהם משמיעים קולות יבבה, ורעשים מטריד של פגיעת עצם באבן. הבטתי לעבר מרקוס, שנשען על פטישו, והתנשף בכבדות. פניו, זקנו ושיערו היו ספוגים זיעה.

"קדימה... יצורי-שאול. נסו אותי." הוא פלט בקול חלוש.

"יש לך כוח לעוד התקפה כזו?" שאלתי, והמשכתי להביט סביב, מוכן לכלבים נוספים.

"זאת לא הייתה התקפה, יוליאן. זאת הייתה הגנה."

הוא הצביע, ואני עקבתי אחר אצבעו במבטי, ואז הבנתי. קצות הבימה בהקו באור כחלחל, כאילו בערה בהם אש קלה.

"מעגל הגנה?" שאלתי, ומרקוס, שעדיין נאבק להדביק את נשימתו, הנהן.

"השדים לא יכולים להיכנס פנימה, או שיזכו לגורל דומה לחבריהם." הסביר לידור. "כמה זמן תוכל להחזיק אותו?"

"כמחצית השעה אולי." ענה מרקוס.

הכלבים ניסו בשנית את המעגל, והפעם הם הועפו ברגע שנגעו בקצהו. התנחמתי בידיעה שחלק מהם מתו בניסיון, אך היינו בכזו נחיתות מספרית מולם, שהדבר פשוט לא שינה כהוא זה.

"איך אנחנו יוצאים מכאן?" לחשתי למינרווה.

"במקרה הזה, אני יכולה לשאת אותך-"

"אני לא עוזב אותם."

"... יש דרך אחרת, אבל אין הרבה סיכוי שהיא תעבוד."

"נסי אותי."

"אתה צריך להתרכז, ולחשוב על מקום בטוח שאתה מכיר."

"ומה זה יעזור?"

"פשוט עשה זאת. עצום עיניים, ונסה לדמיין מקום שכזה, באופן הברור ביותר שאתה יכול. מקום שבו אתה מרגיש בטוח, מוגן, וחסר כל-דאגה."

אתם יכולים להבין, שבהתחשב בנסיבות, לא ממש הצלחתי לעשות זאת. ניסיתי להעלות בדמיוני את ביתי שבכפר ואת המחבוא ביער עם גאירון האייל, אך דבר לא קרה. פקחתי את עיניי, והבטתי בשני אנשים מיואשים כמעט כמוני, ואחד שאיבד מעט מרוח הלחימה שלו, אך לא מספיק.

"אתם רואים? אמרתי לכם שהם לא יוכלו לנו. הם בוודאי מתכוננים לנוס מפנינו."

הכלבים אכן פירקו את הסולמות המאולתרים שלהם, ויצרו מעגל רופף במרחק בטוח מהבימה, אך מבטיהם לא רמזו שהם מתכוננים לברוח. נהפוך הוא. הייתי בטוח שהם מדמיינים כעת כיצד הם קורעים אותנו לגזרים.

מרקוס בחר לחזור למצב כריעה, ושקע בתפילה – כמובן. לידור בחר להתפלל גם הוא, אך נראה היה לי שהוא אומר דברים שונים לגמרי. יוליוס התיישב על אבן, והשחיז את חרבו.

הזמן שלנו הלך ואזל, אם כך. הבטתי על אויבינו, שהקיפו אותנו, ושלחו לעברנו מבטים מלאי שינאה, ותהיתי לגבי דרכי החשיבה שלהם: בתחילה, תקפו אותנו בחוסר מחשבה וללא כל ארגון. לאחר מכן, ניסו דרך פעולה טובה יותר, אך בפראות לא מחושבת. התוכנית השלישית שלהם הייתה טובה, נעשתה בסדר מופתי, ותוך שיתוף פעולה זה עם זה. עם זאת, לא הבחנתי בכל תקשורת בינם. יתכן שתקשרו באופן טלפתי, כפי שמינרווה תקשרה איתי, אך הדבר החשוב שהסקתי מדרך פעילותם היה שהם מקבלים הוראות מהיכנשהו. או שהיה שם כלב מפקד, או שהמקור היה חיצוני וכלל לא נכח בקרב שלנו. התחושה שלי הייתה שהאפשרות השניה הייתה הנכונה, אך קיוויתי שטעיתי.

"שמעו, חברים." התחלתי, וזכיתי במבטו של יוליוס בלבד. כחכחתי בגרוני, אך השניים האחרים המשיכו בתפילותיהם.

"חבל לך על המאמץ. לא נותרו לנו עוד אפשרויות רבות."

"וזה בדיוק מה שהם חושבים שנעשה – שנשב כאן ונחכה שיבואו להרוג אותנו. עלינו לקחת את היוזמה, לתקוף אותם כשהם לא מוכנים, ולנסות-"

"לעשות מה בדיוק? להרוג את כולם? ואז לפלס את דרכנו חזרה דרך עדרים שלמים של יצורים נוספים כאלו, שבוודאי אורבים בכל האזור?"

"ראה, יוליוס, אני חושב שיש בינם יצור אחד אשר מחלק את ההוראות... מעין 'קצין'. אם נהרוג אותו, אולי נוכל לגרום לבלבול שיאפשר לנו לברוח מכאן, אבל הקצין הזה לא יבוא לתקוף אותנו כאן. אנחנו צריכים להפתיע אותו."

"גם אם אתה צודק, הסיכוי שלנו להגיע אליו קטן, ובמקרה שלא שמעת, ה'קצין' שלנו לא מעוניין לנסות להציל את חייו, ואת חיינו. הוא מתכונן למות בגבורה."

שלחתי מבט לעבר מרקוס. אם הוא שמע דבר מכל זה, הוא לא נתן כל רמז לכך.

"ובכן... יש לך רעיון יותר טוב?"

יוליוס בחן את דבריי לרגע, ואז גיחך.

"אתה טוב, בחור. בסדר, שכנעת אותי. אפילו אני מעדיף למות תוך כדי התקפה נועזת, ולא כעכברוש במלכודת."

"יהי כן", הוסיף לידור, שסיים את תפילתו, ונעמד שוב על רגליו. "גם אני מעדיף לנסות לפחות לפגוע במפקד כלשהו, ולא למות בקרב חסר-תועלת מול חיילים פשוטים. ומי יודע, אולי אם נהרוג אותו הם יבהלו ויסוגו."

התקווה הופחה בליבותיהם. היא הדביקה גם אותי, ובקלות, מכיוון שהייתי נואש כמוהם. כל העיניים הופנו כעת אל מרקוס, אך הוא המשיך בתפילתו בריכוז במשך עוד מספר דקות. כשקם לבסוף, הביט בנו במבט מבולבל.

"נראה שכולכם יודעים משהו שאני לא."

הוא באמת היה מרוכז בזה. הוא היה אביר נאמן לדרכו עד הסוף המר. אומר את תפילותיו בכוונה, ומתעלם לחלוטין מהעולם החיצון בשעה שעשה זאת. הדבר בוודאי חיזק את רוחו לקראת המשך הקרב, ואולי... לאחר מה שראיתי כבר – היתכן שהכין תכסיסים נוספים?

הסברתי לו את הרעיון שהגיתי, ולאחר שלידור ויוליוס הוסיפו את טענותיהם בעדו, הוא נדבק בהתלהבות.

"בואו נעשה זאת אם כך. מתקפה אפופת תהילה שיכתב עליה בספרי דברי ימי המסדר!"

כן, רק שכדי שמישהו ידע על כך, מישהו מאיתנו יצטרך להישאר בחיים. לא משימה קלה במיוחד, לאור הנסיבות.

אבל היה לי עוד קלף אחד לשלוף מהשרוול. פניתי לצד, בתואנה שגם אני מעוניין לשאת את תפילותיי לפני המתקפה הנואשת, ושבתי ללחוש למינרווה.

"את יכולה לחזק אותי באופן כלשהו?"

"אתה חושב שאתה עומד למות, ועדיין מעדיף לשמור אותי בסוד?"

"זה לא זמן להתחכמויות! האם את יכולה לעזור לי או לא."

"המממ, אני לא נוטה לעשות דברים כאלו עם אנשים שאני מכירה פחות מכמה חודשים, אבל אתה נראה כמו בחור נחמד. אני אוכל להתמזג איתך עד רמה מסויימת."

"תודה." אמרתי, והורדתי את התיק שלי מהגב. כשוידאתי שהשלושה בוחנים את אויבינו, ולא מסתכלים לכיווני, הוצאתי את פיסלון הינשוף, שמיהר לשנות צורה, וגדל עד שעטף אותי בהילה כסופה-לבנבנה. זה דגדג ועקצץ, אך לאחר שתי דקות כבר התרגלתי לתחושה.

"מממ... אתה נעים."

"אל תתחילי עכשיו!"

היא צחקקה, ושתקה. לא רציתי להודות בכך, אך כמובן שהיא נתנה לי ביטחון רב בהרבה משהיה לי קודם לכן.

כשהמגן נחלש, הכלבים קרבו אלינו במעלה המדרגות, וחלקם כבר התכוננו לבנות מחדש את סולמות הגנבים-כלבים שלהם. כשהכלב הראשון נעמד מול המגן במעלה המדרגות, מרקוס זעק זעקת קרב שהבהילה אפילו אותי, והיכה בו בפטיש במכה שהשמיעה קול רעם, העיפה את היצור על חבריו, ושלחה את כולם מתגלגלים במורד המדרגות.

"הוא תמיד אהב להיות דרמטי." אמר לידור, והתחיל לשאוג שאגה משלו, אך בלם באחת כשמיהרתי אני לעקוף אותו ולרוץ אחרי קרלוס. הספקתי לשמוע אותו משתומם ואומר 'האם הוא זורח כולו', לפני שהתעשת והצטרף אליי.

כמו בהרבה רגעים שכאלו, הזיכרון שלי מהקרב שהתרחש לאחר מכן קצת מעורפל. אני זוכר את ההסתערות ההתחלתית שלנו: רצים ומבקיעים דרך בינות לשורות הכלבים שניסו להיסגר עלינו. מרקוס חבט בהם בעוצמה שהשתוותה לכוח שמינרווה העניקה לי. זה היה כמו משחק ילדים – אני עשיתי תנועות עם הידים, וזו הייתה מינרווה שהיכתה את כל מי שקרב אליי, שומרת עליי באדיקות. חיפשתי סימן כלשהו למנהיג – איזשהו כלב או יצור אחר שימצא במרחק מה מהקרב, בעמדה שממנה יוכל לצפות עלינו – אך לא הבחנתי באחד כזה.

ואז, הגלגל התהפך. נלכדנו במעבר בין הריסות של כמה בתים, וכלבים תקפו אותנו מאחור ומלפנים. הם לא הסתפקו בכך, וחלקם זינקו מעל ההריסות שמשני צדינו, ונחתו בינינו. שמעתי את לידור צורח בבהלה כשאחד נחת עליו, ואז נחת מולי כלב ענקי, וחשף טור שיניים כתומות מזוויע למראה.

"זה הוא! זה המפקד שלהם! צדקתי!" צעקתי, והתכוננתי להכות אותו. שמעתי את מרקוס זועק, וקול של חבטה, ואז הכלב הענק הועף עליי. שלחתי את ידי קדימה, וקרן אור לבנה נורתה ממנה ופגעה בו, אך הוא עדיין התנגש בי, והפיל אותי לאחור. נחבטתי קודם בראשי ממגנו של יוליוס, ואז מקיר האבן שלידנו, ונפלתי לתוך חשיכה...

אך לא איבדתי את הכרתי. לא לחלוטין. מכיוון שלמרות שהייתי מוקף בחשיכה, עדיין הייתי מודע לעצמי, פחות או יותר. הייתי מודע בעיקר לזוג עיניים אדומות, שהביטו בי מתוך האפילה, כמו פעמים מספר בעבר.

"זה אתה, שוב." אמרתי לידידי הדוב. קשה לומר שהייתי מופתע לראותו בנסיבות שכאלו.

"זכור אותו." הוא אמר, באיטיות כהרגלו.

"את מה?"

"זכור את... 'בית'."

בית?

ואז שמעתי את קולה של מינרווה.

"יוליאן, אל תשכח את החברים שלך. לא רצית לנטוש אותם."

נזכרתי בהם... מרקוס, האחרים. יכלתי לראות אותם סביבי, לוחמים. לידור לא נע.

"ב-י-ת." אמר הדוב, ואני ניסיתי לחשוב על משמעות המילה. ראיתי להרף עין את ביתי בכפר, אך אז הוא הפך לנגד עיני לצורה שהייתה לו לאחר שהשדים תקפו – תל חורבות.

"לא טוב. ב-י-ת."

חשתי כיצד אני נודד לעבר ביתי הישן, בעיר אוגוסטיה... ראיתי אותה במבט מרחוק, כפי שנראתה כאשר אני ואימי צעדנו הרחק ממנה לפני שנים רבות... השוק, הסימטה, הרחוב הצר עם האנשים המשונים והביוב שזרם בקצות המדרכה... הבית שלנו, המדרגות שהובילו לקומה השניה... יכלתי לראות בברור את חדר השינה הישן שלי, ממש כאילו הייתי שם...

פקחתי את עיניי באיטיות. ראשי כאב, וגופי היה מותש. הייתי מוקף רכות נעימה. חייכתי לעצמי, והסתובבתי לצד. השמיכה שהתכסיתי בה הייתה לבנה, נקיה, וחלקה למגע. שלחתי יד קדימה, ונגעתי בגוף חם.

פקחתי את עיניי בבת-אחד, ובהיתי בכתפה החשופה של מישהי, ששכבה כשגבה אליי. היא הניחה כף יד עדינה על כף ידי, ומלמלה 'לא עכשיו גאיוס, מחכה לי יום ארוך'.

למרות שהייתי מופתע, מבולבל, ומבוהל במידה לא מבוטלת, חלק ממני הספיק לחוש קינאה בגאיוס הזה. למרות החשיכה, יכלתי לראות שהאישה ששכבה לידי הייתה נאה ביותר. ליטפתי את כתפה ברכות, והשבתי את ידי. הדבר הבא שעשיתי היה להסתכל תחתיי, לוודא שלא מחצתי את בעלה (או מאהבה, או ... לא חשוב). לאחר מכן החלקתי בצורה האיטית והזהירה ביותר שיכלתי מהמיטה, ואל הריצפה שתחתיה. הריצפה הייתה מכוסה בשטיח עבה ונעים, שגם בלע את קול צעדיי, למרבה שמחתי. הבחנתי בפתח, שדלתו הייתה פתוחה, ופניתי לכיוונו. לפני שיצאתי ממנו, שלחתי מבט אחרון אל החדר, ואז קרו מספר דברים במהירות:

1) זיהיתי את חדר השינה הישן שלי, נבהלתי, וניסיתי לצאת ממנו במהירות.

2) פגעתי ברגלי במשקוף הדלת, ונפלתי על כד חרס גדול שנח לידה, וששימש כמעצור-דלת. הדבר הרעיש בדיוק במידה שאתם חושבים.

3) האישה שבמיטה ניעורה באחת, הסתובבה במיטתה, וראתה אדם לא-מוכר בחדרה.

4) צווחה ממושכת החרידה את דיירי אחד מאזורי המגורים שבאוגוסטיה-תחתית משנתם.

הו, למינרווה היו הרבה הסברים לתת לי!

 
דרג את המאמר  דירוג מאמר
תוכן דירוג תאריך שם
 
‏20/‏11/‏2008 תמרא
 
הוסף תגובה   |   שלח לחבר תגובות גולשים
למאמר זה התפרסמו 4 תגובות
 
  תגובות  
  מדהים!!!
עידו   - ‏23/‏11/‏2006 08:03 
1.
  מעולה
הפיה הטובה   - ‏07/‏12/‏2006 16:28 
2.
  כל הכבוד
תמרא   - ‏20/‏11/‏2008 21:56 
3.
  המשך!!!!!!!!!!!
פנחס   - ‏12/‏09/‏2009 21:23 
4.
 




חיפוש מותאם אישית של
חדרי משחק
משחק הממלכה
פורומים
חץ הזמן - סולאר קטאליסט
הורדות למשחק התפקידים חץ הזמן
סולאר קטאליסט מוצרים
הרפתקאות חץ הזמן
כתבות חץ הזמן
קדימונים וטיזרים
חוקרי חץ הזמן
ממלכות עתיקות - הפורטל
דרושים באתר
כתבות
כתבות מתורגמות
סיפורים
מיתוסים
אישים בהסטוריה
הספרייה
ביקורות סרטים
מיניאטורות
גלרית גולשים יוצרים
משחקי לוח וקלפים
מוזיקה
לוח אירועים
ספריית סרטים
קורסים וחוגים
קישורים
משחקי תפקידים
עולמות וערים
מילון מונחים משחקי תפקידים
דמויות
כלי נשק וחפצי קסם
הרפתקאות
משחקי מחשב
הורדות ועזרים
משחקים ברשת
משחקים
אוצרות הממלכה
יריד הממלכה - משחקים
רקעים לשולחן עבודה
שומרי מסך
משחקים סלולאריים
חזיונות וידאו
רדיו - טרובדור
קהילות - משחקי תפקידים
עולמות
כללי
Senctus Bellum
דמויות
סיפורים
גזעים
באנרים
לוח יד שנייה
משכילון
הקליידוסקופ
חברים באתר
  ערוצי RSS
  חיפוש באתר  
 
 
 
 
 
ראשי | אודותינו | כניסה לחברים | הרשמה | תקנון אתר | צור קשר
סרטים | זכויות רפואיות