גולשים כרגע באתר
‏שבת ‏21 ‏יולי ‏2018
הפוך לדף הבית   הוסף למועדפים
משחק הממלכה | פורומים | חדרי משחק | ממלכות אישיות | אוצרות הממלכה | משחקי תפקידים | ממלכות עתיקות | ראשי
צור קשר לוח יד שנייה   חברים באתר   בלוגים   אודות ממלכות   הרשמה   כניסה לחברים
 
צאט הממלכה קוביות משחק - זריקת קוביות פעילויות - משחק הממלכה הודעות פרטיות - חברים פורומים - הודעות אחרונות כרטיס אישי מה חדש באתר?
שלום [אורח] התחבר
 
ממלכות עתיקות - הפורטל > סיפורים

מיני סיפור- קורווין ולואלה


18.12.2006
סיפור קצר מאת אריק
דירוג מאמר
צפיות: 7545
סיפור קצר- קורווין ולואלה
 
הוא לא ראה אותה מזה זמן רב מדי, הוא ידע מיד. המראה של גופה, אפילו עטוי הבגדים, גרם לו לרצות להשליך את חרבו בזה הרגע, לכרוע על ברכיו, ולנשק את ידיה. עם זאת, הוא לא עשה זאת. זה לא יהיה חכם, בהתחשב בעובדה שכמעט כל אנשי החצר בהו בו באותו הרגע, וחיכו לראות איך יפול דבר.

הוא הניף מעלה את זרועו, וקרני השמש פגעו בטבעת-החותם המלכותית שלו.

"חזרתי, לואלה. הם לא יכלו לי!"

קולו הדהד באולמות האבן לשניה אחת ארוכה, מילותיו שוקעות באבנים ובליבותיהם של אנשים.

ואז כולם הריעו יחדיו, והשאון היה באמת מחריש-אוזניים. היא הביטה בו בעינים גדולות ולחות, ונשכה את אצבעה – נסיכה עד הסוף, אינה מתירה לעצמה להפגין את רגשותיה בפומבי.

הוא צעד לעברה צעד מהוסס אחד, ואז אחד נוסף. עם כל צעד שצעד התגבר בטחונו, וכך גם הואצו צעדיו. הוא ראה על פניה את החשש, את הפחד מהרגש שעשוי להציף אותה. מהזר הזה, שהכירה פעם כה טוב עד כי היו משלימים זה את משפטיו של זו מדי פעם.

אך היא לא נרתעה ממנו כששלח את זרועותיו לחבקה, וכשעשה זאת העולם כמו האט את מהלכו. רגלו נעה באיטיות, מגפו נחת על הקרקע, גופו נשען עליו, ואז צעד צעד אחד ארוך נוסף, והוא הקיף אותה בזרועותיו. ברעד של התרגשות סוחפת, סגר אותן עליה, וחומה מילא את גופו.

שריריה התרפו באחת, כאילו הוסר מעליהם סלע בזלת בזה הרגע. היא נרגעה באחיזתו, והוא הידק אותה אל גופו עוד יותר. הוא חש את ליבה הפועם כנגד חזהו, ואת דמעותיו זורמות במורד לחייו. השאון האדיר שהקימו הנוכחים סביבם כמו נבלע והתעמעם, כששמע אותה לוחשת אל תוך צווארו.

"חשבתי שמתת, טיפש שכמותך."

"כל הזמן הזה, ייחלתי רק לראות אותך שוב, לאחוז בפרק ידך, לאמץ את גופך לשלי. יתכן, שבאמת מתי."

היא צחקה ובכתה באותו הזמן, והיכתה על חזהו.

"שלא תעז לעשות לי את זה שוב, אתה מבין? אתה לא יודע איך גרמת לי להרגיש!"

הם צחקו ובכו יחדיו במשך דקה ארוכה, עד שהשתלטו שוב על עצמם, ניגבו את הדמעות, סידרו את שערותיהם הארוכות, ופנו יחדיו אל ההמון. הזוג המלכותי צריך היה להיראות במיטבו עבור אנשיו.

לרגע אחד יכל הנסיך להבחין בדמות חשוכה שמיהרה להסתלק מאחת המרפסות. גנימלד כנראה לא היה מרוצה משובו. ניחא, יהיה לו זמן לטפל בכך מאוחר יותר. הוא חייך אל אנשי החצר והארמון, שצבאו על המרפסות, הצריחים, החומות והרחבה הגדולה, או הביטו בהם מבינות לחלונות הרבים, הרים את ידו, ונופף לעברם. הם הקימו שוב שאון אדירים, שגרם לחיוכו להתרחב מעצמו. הם אהבו אותו, והם אהבו אותה. זה היה רגע מושלם, ושניהם ינצרו אותו למשך שארית חייהם, שתהיה טובה ללא ספק...

הוא התעורר לתוך עולם של חשיכה וקור. זה היה יותר מדי. הו, מדוע מוחו המרושע מתעתע בו כך ללא-רחם? הוא קירב את ידיו לפניו, כלא מאמין, אך בחשיכה הכמעט מוחלטת של תא-המעצר בקושי יכל לראותן. הוא בכה... חרישית בתחילה, אך הזרזיף הפך לזרם, והזרם הפך לנחשול. לראות אותה שוב כך, אפילו בחלומו, ואז לשוב לתאו, פשוט היה יותר מדי. הוא צרח וזעק, וחבט בקירות האבן הקפואים. זה כאב, מאוד, אך לא היה אכפת לו אם עצמותיו ינותצו. הוא רצה אותה, באותו הרגע, והוא היה מוכן לחפור את דרכו דרך סלע מוצק רק כדי להגיע אליה.

"לואלה" הוא בכה חלושות, והתמוטט אל תוך המזרן היבש והמלוכלך שלו. "אני רוצה לראותך שוב."

לפני שקרס שוב אל תוך שיכחה מבורכת, דימה ששמע קול גיחוך קל מכיוון דלת הפלדה...

"חזרת כמנצח, קורווין אחי."

קולו של גנימלד היה קפוא כנטיף קרח, ומתכתי כמו הצליל של פטיש המכה בסדן.

"אני מבין שאתה שמח לראותי כפי שהאיכרים שמחים לקראת הבצורת."

"שנון כתמיד. גם ישיר באופן לא בריא. מזלך היה שאבא מעולם לא הזדקק לשירותיך כדיפלומט. בזמן שאתה השתעשעת לך ברכיבה על סוסים ובשיעורי הסיף שלך, הייתי אני זה שהיה צריך לשאת בעול וללמוד את אומנויות החצר."

"אתה מתכוון שבילית זמן רב עם הגנן?"

קורווין הבחין בסיפוק שידו של גנימלד הצטמצמה לאגרוף למאית שניה, בטרם השתלט אחיו על כעסו, והתיישב על כיסאו המפואר. גנימלד היה זקוק לפינוקים שהקנתה המלוכה, וחדר-העבודה שלו היה מרוהט בפאר רב: כל רהיט ופריט בו עשויים מהחומרים המשובחים ביותר. קורווין היה בטוח שהרגו טריאנט רק כדי להכין את השולחן שלו. בוודאי אחד שחי מאז בריאת העולם... רק הטוב ביותר עבור העוצר של קירנאיה.

"זו הייתה טרגדיה, המלחמה ההיא..." גנימלד החל לומר, וליטף את זקנקנו השחור באיטיות.

"כן. נחש כמה מופתע הייתי לגלות שדיאלדור נטש אותי בשדה הקרב בדיוק ברגע שבו הייתי זקוק לחיל-המשמר שלו. כמעט כאילו הוא פעל לפי הוראותיו של מישהו."

"דיאלדור נשפט על בגידתו וניתלה בחצר הארמון רק חודש לאחר שנטש אותך. לפני כן הוא הודה שפעל לבדו, ושאת השוחד שלו קיבל מסוכנים של האימפריה."

גנימלד אהב לעטות שחורים. גם כעת היה לבוש בחולצה שפסים אנכיים שחורים ואפורים חצו אותה לסירוגין. חגורתו הייתה שחורה ובעלת אבזם כסוף; חצאיתו תאמה את תבנית החולצה, והגרביונים שלו היו שחורים לחלוטין. בגדיו תאמו את שיערו וזקנו השחורים. את החזות הקרה שלו השלימו עיניו הכחולות העמוקות, שהיו ננעצות באדם כאיזמל קרח. עורו היה חיוור, ונותר כזה גם לאחר הפעמים הלא-רבות שצעד תחת אור השמש.

"אני שמח לדעת שנקמת את נקמתי בשעת העדרותי, אחי."

"כמובן. לעולם לא הייתי מתיר לאיש לבגוד כך באחי היקר בלא שיבוא על עונשו."

"כמובן."

קורווין נעץ בו מבט ארוך, ואז סבב על עקביו, ופנה לצאת מחדר-העבודה.

"ברצוני שתדע, כי לאחר היוודע דבר... מותך המשוער, לואלה חשה ברע."

קורווין נעצר. הדם זרם לראשו, והוא השתוקק לשלוף את חרבו באותו הרגע וליישב את החשבון עם אחיו השקרן, אך הוא עצר את עצמו. זה לא היה זמן טוב. לא היו לו כל הוכחות לחשדותיו עדיין.

גנימלד המשיך:

"היא הייתה זקוקה לחברה. למישהו שיתמוך בה, לאחר שאהובה עזבה בחופזה שכזו לטובת שדה הקרב-"

"הייתי צריך להגן על הממלכה שלנו, נבל שכמותך!"

קורווין הסתובב ופנה להביט שוב באחיו. גנימלד חייך, והמבט בעיניו היה מלא סיפוק ותיעוב.

"ומכיוון שהעדפת את תהילתך האישית במלחמה על אהבתה, הותרת בליבה חור גדול. חור שהפך לתהום כשהיא הבינה שלא תראה אותך שוב. חור... שהיה צריך למלא."

קורווין הבין את משמעות הדברים באותו הרגע, והדם כמו הפסיק לזרום בגופו. הוא התרכז בכעסו וניסה שלא ליפול מרגליו.

"בעוד חודש ימים מהיום אשא אותה לאישה, ואיש לא ימנע זאת ממני. גם לא שובך המפתיע מין המתים."

"אנחנו נראה בקשר לזה, גנימלד. חודש ימים הוא זמן רב, והיא רשאית לחזור בה מהחלטתה – דבר שאני בטוח שתעשה במהרה."

גנימלד המשיך ללבוש את חיוכו הקר.

"שהטוב מבינינו ינצח, אחי."

"אם כך כבר ניצחתי." ענה קורווין, ומיהר לצאת מהחדר. כשהיה במרחק סביר מדלת העץ הכבדה, הרשה לעצמו לחבוט בכוח בקיר. מה בדיוק גנימלד מסתיר תחת שרוולו? הרי לא היה כל ספק שלואלה אוהבת אותו. היא תחזור בה מאירוסיה לאחיו המתועב בין רגע. בעצם, מוטב שילך לבקר אותה עכשיו ומיד. מדוע לבזבז זמן?...

צליל כלשהו ניסר באוויר. חריקה צורמנית שהלכה והתחזקה. עיניו כאבו. מישהו החזיק לפיד, ועמד בכניסה לתאו. היה זה בריח הדלת, אם כן, שהעירו.

דמות נוספת עמדה בכניסה, ולאחר שסקרה את התא קצרות, צעדה פנימה. שני הצללים הביטו בו, והלפיד סנוור אותו כל כך שהיה חייב לכסות את עיניו בזרועו כדי שלא יכאבו.

"נראה שהתרגלת למגוריך החדשים." נשמע קול עמוק וחסר רגש.

קורטז! קורווין רצה לזנק על רגליו ולתקוף את המתנקש בזרועותיו החשופות, אך לא היה בו מספיק כח לעמוד, והוא כשל על ארבעותיו, מסוחרר, מול אויבו השנוא. מגף ננעצה בצלעותיו, וגלגלה אותו על גבו.

"שכב על הרצפה, כלב נקלה. היית צריך לעשות לכולנו טובה ולהישאר מת."

"אני מצטער", גיחך קורווין, והשתעל תוך שהוא אוחז את צלעותיו, "שגרמתי לכם לכל כך הרבה בעיות."

"אכן, גרמת, אך לא עוד. רציתי לעשות עימך טובה ולבשר לך שבעוד ימים מספר תוצא להורג כאלמוני, ואיש לא ידע מה עלה בגורלך. כל הממלכה תחשוב שנהרגת באיזו שליחות חשובה. יהללו את שימך, אך גנימלד ימשיך לשלוט – כשלואלה לצידו."

"נבל שכמותך..."

"דע לך, שאני נהנה כל כך לראות אותך מושפל וסובל, שאני עשוי לקפוץ לכאן עוד כמה פעמים. אז אם עלו בך אילו רעיונות בריחה... ותר עליהם מראש."

קורווין לא ענה. לא נותר בו עוד כוח להתעמת. המחשבה על כך שלא יראה עוד את לואלה לעולם ריסקה אותו, אך אז הוא חשב על כך שלואלה תבלה את חייה עם האדם שאחראי לרציחתו, וזעמו ניצת בו שוב. הוא הצליח להרים את עצמו מעט, ואז נעמד, באיטיות וקושי רב, מול קורטז.

"אתה... תשלם... על הכל." אמר, והניף את אגרופו. קורטז בלם בקלות את מכתו החלושה, ואחז בפרק ידו.

"אתה יודע, אומרים שכאב מתון יכול להוציא אדם מדעתו לאחר זמן מה."

קורווין שמע קול פצפוץ, שלווה בזרמים של כאב עז מאזור ידו.

"הבא נגלה יחדיו האם יש אמת בדבר." הוא אמר, וצחק בהנאה.

לאחר מכן השליך את קורווין חזרה לפינה שלו, ועזב. כשדלת הפלדה החורקנית נטרקה, והמנעול הוברח היטב, הוא התיר את המחסום ששם לפיו, והחל לצרוח בכאב...

"היכנס." היא אמרה, וקולה לבדו הציף אותו בתחושות חזקות - נהדרות ומאיימות גם יחדיו.

הוא צעד אל תוך חדריה באיטיות שנבעה מביישנות, כובעו אחוז בשתי ידיו. חדר הכניסה עוצב בטוב טעם, סביר למדי שבידי לואלה עצמה. הצבעים היו בהירים ונעימים לעין, ושיוו למקום מראה של הדר, אך לא פאר צעקני ושחצני כשל גנימלד.

והיא עמדה במרכז החדר, אור אחר-הצהריים צובע את מחצית גופה בכתום. עיניה הבהירות, הנשיות כל כך, סקרו אותו במבט שלא הצליח לפענח. לאחר רגע של מבוכה, כחכח בגרונו.

"כרגע שוחחתי עם גנימלד." הוא אמר, והיא הפנתה את מבטה לצד.

"אני מבינה..."

"... האם זה נכון?"

היא שתקה, וכבשה את מבטה בשטיח הלבנבן שלה.

"איך יכולת-"

"אתה לא היית כאן!"

"אבל לואלה, זה גנימלד!"

"כן, היורש החוקי לכתר, והעוצר בהעדרו של המלך. מה הייתי אמורה לעשות?"

"אם כך את אינך אוהבת אותו. אמרי לי שאינך אוהבת אותו."

היא השתהתה בתגובתה, והדבר הספיק כדי להצית בו קנאה, זעם ותיעוב אדירים.

"את יודעת שיתכן שהוא זה שניסה לגרום למותי במלחמה-"

"אל תדבר עליו כך! אתה לא מכיר אותו. הוא לא יעשה דבר שכזה."

כעת, היה זה קורווין שכבש את מבטו בשטיח שתחתיו.

"האם גם אותך הוא הוליך שולל, יפתי? האם גם את ליבך התם הצליח הזד ההוא להשחית?"

"הוא איננו זד-"

"הוא השטן בעצמו!"

היא נבהלה ממנו, וצעדה לאחור. מבויש, פנה קורווין לעבר הדלת, והחל צועד בכיוונה.

"חכה!"

הוא נעצר. ליבו היה עמוס תחושות שונות כל כך באותו הרגע, שלא היה מסוגל להחליט מה לומר או האם לדבר בכלל.

"הישאר. אנא ממך. סעד נא עימי את ארוחת הערב."

הוא צעד לעברה, עד שרק חצי-צעד נותר בינם.

"ומדוע שאעשה כזאת?"

היא שלחה את זרועה הלבנה, וליטפה באצבעותיה העדינות והארוכות את חזהו.

"... אותך אני אוהבת, קורווין." היא לחשה, ודמעה בודדה נשרה מעינה והרטיבה את השטיח.

הם התחבקו בחוזקה, ואז שפתותיהם נשלחו כמו מעצמן זו אל זו...

משהו זז שם בחשיכה. מה זה היה? אולי רק עכברוש... זה היה בגודל המתאים, מה שזה לא היה. זה התחכך כנגד הקיר. הכאב... העייפות... מאוחר יותר. רק עכברוש...

הוא הרים אותה בזרועותיו בעודם מתנשקים, ונשא אותה אל חדר השינה. שפתיו טעמו את שלה ולא ידעו שובע, כל טעימה וטעימה בעלת טעם משלה. כל טעימה עולם ומלואו. כל טעימה אושר טהור הזורם במורד גרונו ישירות אל ליבו, מחיה את נפשו מחדש, מטעין אותו ברוח החיים שלה השתוקק כל כך במשך החודשים הארוכים שחי בלעדיה. זרועותיהם היו עסוקות בהסרה ההדדית של חלקי לבוש, בזמן שפיותיהם היו נעולים זה על זה. כל טפח מגופה וכל חלקה היוו לו השראה, והוא עמד על סף דמעות מעוצמת הרגע, וכל רגע שהגיע אחריו. כמה דקות לאחר מכן, היא בכתה יחד איתו, גופיהם נעולים זה על זה, זה בתוך זה, ולא פסקו בהם ממלאכת המחקר ההדדי שלהם. לא במשך שעות, עד שהתמוטטו בתשישות בערימת אברים מיוזעים על המיטה הגדולה, וצחקו צחוק של הקלה בזמן שהתנשפו בכבדות.

"אני רוצה שנעשה זאת כל לילה מעכשיו." היא לחשה באוזנו.

"בבקשה ממך, רחמי עליי. איך אוכל להגן על הממלכה אם אקום כל יום מותש?"

היא צחקקה, נשקה לאוזנו, ואז הניחה את ראשה על חזהו.

"אם כך, תחזרי בך מאירוסיך לגנימלד?"

"רגשותיי לגנימלד... אינם חזקים כמו רגשותיי אליך, אהובי האחד. אעשה זאת מחר בבוקר."

הוא חייך חיוך רחב, ונשק לראשה. זהו, הניצחון הוא שלו.

שניהם נרדמו במהירות, וישנו את שנת הלילה הטובה ביותר שהייתה להם...

זה לא יכול להיות עכברוש. שום עכברוש לא משמיע קול כזה. הוא צריך להתעורר... זה לא טוב...

הוא סגר את הדלת מאחוריו בעדינות. הנסיכה הייתה יכולה להרשות לעצמה לישון עד מאוחר, אך לו היו מספר עניינים לטפל בהם, והוא לא התכוון לחכות. קודם כל הוא יטפל בעצמו, יתארגן וילבש בגדים חדשים.
לאחר מכן יאסוף את מי מאנשי החצר שעדיין נאמן לו לפמליה, ויחזור לאסוף את לואלה. הם יצעדו ישירות לחדריו של גנימלד, ויסבירו לו את המצב, ואם הנבל ינסה להתנגד, ובכן, בשביל זה בדיוק קיימת האפשרות לדו-קרב של כבוד. לגנימלד מעולם לא היה עודף כבוד, אבל קורווין לא התכוון לעזוב את חדריו לפני שגנימלד יוותר על לואלה, או ימות.

הוא הבחין בתנועה מזווית עינו רגע אחד מאוחר מדי, לפני שגוף שנע במהירות פגע בו, והפיל אותו על ריצפת העץ. הוא זעק זעקה לעזרה, שנקטעה כשמישהו חבט בו בכוח בצלעותיו, והוציא את האוויר מריאותיו באחת. הוא התגלגל, ובעט בתוקף. היו שם שלושה. את אחד מהם זיהה מיד.

"קורטז! נבל בן-נבלים שכמותך, אתה לא תתחמק מ-"

מישהו כיסה את פניו בשק, ואחר חבט בו באחורי ראשו בחפץ כהה. הקולות סביבו נעשו עמומים...

... ושוב חזקים. יש משהו בתא יחד איתו. הוא האזין ליצור הנע באיטיות לאורך הקיר, מתקרב אליו. רגל שעירה אחר רגל שעירה, מתחככות באבנים, משמיעות קולות זעירים אשר רק אדם ששכב בחשיכה כמעט מוחלטת בצינוק במשך שלושה שבועות יכול להבחין בהם. הוא יכל לראות בדמיונו את הגוף העגלגל, את העיניים הרבות, הנעוצות בו, את המלתעות המחכות להינעץ בו. לאט לאט הוא מתח את ידו אל מאחורי ראשו, עד שאחז בשאריות הסנדל שלו.

הוא נע באחת, באותה העת שהעכביש זינק עליו, ופגע בו באמצע מעופו. היצור נמעך על הקיר, משמיע רעש לא נעים, ומתיז נוזל חסר ריח לכל עבר. גודלו עלה על זה של הסנדל, והמכה לא הרגה אותו. רגליו המשיכו לנוע, מנסות למלט את בעליהן.

קורווין הידק את האחיזה בסנדל, סובב ולחץ, עד שהגוף הפסיק לנוע. אז השליך את הסנדל ההרוס ושאריות העכביש לצד הרחוק של התא, וחזר שוב לתנוחתו הקודמת. ליבו עדיין פעם בעוצמה, אך כף ידו חזרה לכאוב. לא תהיה שינה שוב בזמן הקרוב. לא יהיה לאן למלט את מחשבותיו, מלבד הידיעה החוזרת ונשנית על מצבו. הוא לכוד בצינוק, פרק ידו שבור וכואב, גופו נחלש, והוא יוצא להורג בקרוב, בעוד אחיו השנוא מתכוון לשאת את אהובתו לאישה. הו, כיצד כשל הוא? האם אביו היה נוהג כמותו? המלך בוודאי היה יודע כיצד לצאת מהמצב הזה, או טוב יותר – הוא לא היה מגיע אליו מלכתחילה. 'אבא היה חכם יותר', כך חשב.

לא נותר בו כוח לבכות, אך בעודו מתמסר לייאוש, העלה בראשו זכרונות על אביו...

אמו המלכה מתה לאחר שילדה אותו, ואביו היה שבור לחלוטין. הוא אהב את המלכה יותר משאהב את המלוכה, ומרגע שנסתלקה הראשונה, החל להזניח את השניה. הוא הסתגר בחדריו לעיתים קרובות, ודעך לאיטו. כשגנימלד גדל והפך לנער, החל להותיר יותר ויותר אחריות בידיו, והתייחס אליו כאל אחד האצילים רמי-הדרג.

את קורווין, הילד שניתן לו בתמורה לאהבתו הגדולה ביותר, אהב במקום. ילדו הבלונדי הקטן היה תמיד המועדף עליו, ואותו לקח לרכב על סוסים, לצוד, או אפילו לאימוני סייף, החל מגיל שמונה.

אביו היה אדם גבה קומה, רזה, ועל פניו נחקק מבע תמידי של צער מעורב בשמחה. מעין חיוך מעוקל שהפך לעצבות בקצהו. קורווין אהב אותו בכל ליבו, ואביו אהבו חזרה בכל האהבה שיכל. בכל האהבה שאבדה לו. כשמלאו לקורווין שש עשרה שנים, העניק לו אביו במתנה את סוסו הראשון – בלייזר.

בלייזר נהרג בקרב הגורלי שבו השתתף קורווין לפני חודשים מספר. המלך נעלם זמן קצר לאחר מכן, ואיש אינו יודע מה עלה בגורלו. האם נהרג? שום גופה לא נמצאה. האם נחטף? שום דרישת כופר לא הועלתה. האם נמלט? איש לא שמע ממנו מאז. קורווין למד על כל זאת מסיפוריהם של אנשי-הממלכה, כשחזר כשהוא מחופש לחייל פשוט.

'אבא... לו אך ורק היית כאן עכשיו...'

עוד הזיה... הנה הוא, באזור הקרב בנאנדוטר, עשרה חודשים קודם לכן. הנה דיאלדור, הבוגד, מאזין לתוכנית הקרב שלו, מתקן היכן שנראה לו, ומייעץ כשהוא חושב שיש בכך צורך. כמה מעצותיו נועדו כדי לסייע לאויב להרוג אותו – את הנסיך. את קורווין. האם באמת בגד בקירנאיה תמורת בצע כסף, או שמה נותר נאמן לממלכה, ורק בחר בגנימלד בתור מלכו. האם גנימלד מכר גם את המלך לאויביו? את אביו שלו?

החיילים של נסיכות סאקסוניה צעדו לעברם, חומה של כידונים שלופות. חייליו שלו מתקדמים לעברם, צועדים במשמעת מושלמת. דגלי קיראניה מתנופפים בין השורות. הקרב התקדם כצפוי בשלביו הראשונים, אבל אז, לפתע, פרשים סאקסוניים פשטו עליהם מאחור. הוא נאלץ להפנות את תשומת ליבו להגנה על חייו, ורק לאחר זמן מה הבחין שדיאלדור, יחד עם משמרו האישי, שהכיל פרשים כבדים ומנוסים, נעלמו מן העין. האויב עלה עליו במספרו לפחות פי חמישה, ועד מהרה הוכרע המשמר האישי שלו, והוא בעצמו הופל מסוסו. הם חשבוהו למת, כנראה, מכיוון שהיה פצוע, ולא הצליח לקום מהקרקע. תחת שיוודאו את מותו, תקפו את שורות חיל הרגלים מאחור.

קפטן רובספייר, ראשון בין שכירי החרב של הממלכה, שמע את קולות הקרב ממרחק, ורכב למקום יחד עם פרשיו הכבדים. הוא הצליח להטות את הכף ברגע האחרון. לולא התערבותו, היו כולם מתים.

כל כך הרבה מוות... כל כך הרבה דם... פנים שהוא מכיר שוכבות בדשא, דוממות. חברי ילדות, שלעולם לא יראה עוד. כל כך הרבה מהם, אבדו באותו הזמן... מה קרה?

"הנסיך קורווין, אנחנו חייבים להתרחק מכאן. האויב ישוב במהרה, ולא נוכל לעצור אותו."

פנים באפילה...

"הנסיך קורווין."

"רובספייר? האם זה אתה?"...

"כן, אדוני. כעת, הישען עליי. עלינו להסתלק משדה הקרב הזה במהרה."

רובספייר מת גם הוא. הם נלחמו בדוכס הסאקסוני בקרב ענקי, והביסו אותו. קורווין הרג אותו בעצמו.

זה לקח חודשים... וזהותו של קורווין נשמרה בסוד. רובספייר אמר לו שייתכן שישנם קושרים נוספים, ולכן אין לסמוך על איש. חודשים שהוא העמיד פני קצין אלמוני, נלחם בחרוף נפש, וזכה לאמון אנשיו – והם לא ידעו כי מפקדם הוא הנסיך.

לאחר שתמה הלחימה, והכוחות הסאקסוניים נסוגו חזרה לאדמתם, חזר קורווין אל עיר-הבירה, ויצר מחדש קשר עם חייט פשוט שהכיר משנים קודמות. הלה זיהה מיד את נסיכו, ותפר לו חליפה הראויה לנסיך. מיד כשהייתה זו מוכנה, צעד קורווין חזרה אל הארמון, והשמועה על הנסיך שחזר מהמתים דוהרת לפניו. כשהגיע, כבר חיכו לו לואלה וכל אנשי הארמון בציפייה.

"חזרתי, לואלה. הם לא יכלו לי"...

"הנסיך קורווין, האם אתה שומע אותי?"

שוב, פנים באפלה.

"מי אתה?"

"אינך מכיר אותי, אך באתי לחלץ אותך מכאן."

"לואלה... אני חייב לראות את לואלה."

"אתה תראה אותה, אבל כרגע, אחוז בידי. אנחנו חייבים לצאת מכאן לפני שהם יחזרו."

"רובספייר? זה אתה?"

קול נוסף לחש באפלה.

"יוליאן, מהר. הם באים."

"שמעת את זה, אדוני הנסיך? כעת, אחוז בידי."

קורווין שלח את ידו הבריאה, וחש זרוע חזקה אוחזת בו חזרה, ומושכת אותו. הוא הורם על כתפיו של אדם.

"הורד אותי.. זה מבזה."

זה שהרימו גיחך לעצמו.

"עכשיו, מהר." נשמעה שוב לחישה.

קורווין אסף אוויר בריאותיו כדי למחות שוב, אך ראשו הסתחרר עליו לפתע. החשיכה כמו התבהרה, ובאותו הזמן התמונה שמול עיניו החלה להתערבל לתוך עצמה. הקירות נזלו, וצבעים משונים מילאו את עיניו. מכל ההזיות שהזה עד כה, זו בהחלט הייתה המשונה ביותר...

 
דרג את המאמר  דירוג מאמר
תוכן דירוג תאריך שם
 
‏07/‏02/‏2009 שחקן א
 
הוסף תגובה   |   שלח לחבר תגובות גולשים
למאמר זה התפרסמו 5 תגובות
 
  תגובות  
  נחמד נחמד...
gothic nightmare   - ‏18/‏12/‏2006 14:34 
1.
  אני אגיד לך מדוע
אריק   - ‏24/‏12/‏2006 13:17 
2.
  מעולה !!
הפיה הטובה   - ‏25/‏12/‏2006 14:11 
3.
  אני לא רוצה לחשוף יותר מדי
אריק   - ‏26/‏12/‏2006 20:28 
4.
  סיפור מדהים ביותר
שחקן א   - ‏07/‏02/‏2009 16:47 
5.
 




חיפוש מותאם אישית של
חדרי משחק
משחק הממלכה
פורומים
חץ הזמן - סולאר קטאליסט
הורדות למשחק התפקידים חץ הזמן
סולאר קטאליסט מוצרים
הרפתקאות חץ הזמן
כתבות חץ הזמן
קדימונים וטיזרים
חוקרי חץ הזמן
ממלכות עתיקות - הפורטל
דרושים באתר
כתבות
כתבות מתורגמות
סיפורים
מיתוסים
אישים בהסטוריה
הספרייה
ביקורות סרטים
מיניאטורות
גלרית גולשים יוצרים
משחקי לוח וקלפים
מוזיקה
לוח אירועים
ספריית סרטים
קורסים וחוגים
קישורים
משחקי תפקידים
עולמות וערים
מילון מונחים משחקי תפקידים
דמויות
כלי נשק וחפצי קסם
הרפתקאות
משחקי מחשב
הורדות ועזרים
משחקים ברשת
משחקים
אוצרות הממלכה
יריד הממלכה - משחקים
רקעים לשולחן עבודה
שומרי מסך
משחקים סלולאריים
חזיונות וידאו
רדיו - טרובדור
קהילות - משחקי תפקידים
עולמות
כללי
Senctus Bellum
דמויות
סיפורים
גזעים
באנרים
לוח יד שנייה
משכילון
הקליידוסקופ
חברים באתר
  ערוצי RSS
  חיפוש באתר  
 
 
 
 
 
ראשי | אודותינו | כניסה לחברים | הרשמה | תקנון אתר | צור קשר
סרטים | זכויות רפואיות