גולשים כרגע באתר
‏יום רביעי ‏18 ‏יולי ‏2018
הפוך לדף הבית   הוסף למועדפים
משחק הממלכה | פורומים | חדרי משחק | ממלכות אישיות | אוצרות הממלכה | משחקי תפקידים | ממלכות עתיקות | ראשי
צור קשר לוח יד שנייה   חברים באתר   בלוגים   אודות ממלכות   הרשמה   כניסה לחברים
 
צאט הממלכה קוביות משחק - זריקת קוביות פעילויות - משחק הממלכה הודעות פרטיות - חברים פורומים - הודעות אחרונות כרטיס אישי מה חדש באתר?
שלום [אורח] התחבר
 
ממלכות עתיקות - הפורטל > סיפורים

המתעל


5.5.2007
סיפורו של קוריו
דירוג מאמר
צפיות: 7505

המתעל

קוריו עמד באמצע הזירה. עמד וחיכה.

הוא חיכה לדבר שאליו חיכה כל חייו, מאז היותו ילד קטן וחלוש בן שלוש עשרה, ועד היום, כשהוא כבר בן שלושים וחמש. הוא חיכה לנקודת השיא הגדולה של חייו, הנקודה שבה המעגל הגדול הזה יתחיל ויגמר. הוא המתין בסבלנות אין קץ, כשעבר את כל המשברים הגדולים והקטנים, הארוכים והקצרים, הקשים והקשים יותר. והכל עכשיו מתנקז לנקודת זמן קצרה אחת. כל כך קצרה, אבל כל כך אינסופית, לא נגמרת, ומכילה בתוכה את הכל.

קוריו עדיין עמד מתוח, בלא תזוזה, באמצע הזירה העצומה.

פלאשבקים החלו לצוץ ולעלות במוחו. זיכרונות מגיל שתים עשרה, בכפר קטן בסוף העולם. מקום קטן ונידח, שבו גרות כמאה משפחות סך הכל. כפר שבו כולם מכירים אחד את השני, יודעים מי דיבר אתמול עם מי, למה, כמה ואיך. המקום שבו הכל החל.

זאת הייתה תקופה שקשה לו להיזכר בה. לא בגלל שהיה זה לפני זמן רב, אלא בגלל היותה תקופה קשה ואכזרית. הוא היה הילד הכי קטן פיזית בכפר, ומתוקף העובדה הזאת, גם הילד שחטף הכי הרבה מכות מכולם. כל יום היה חוזר הביתה עם סימן סגול חדש. הוריו היו צועקים עליו שוב ושוב שהוא לא יודע לעמוד על שלו, ולמה כל פעם הם צריכים לתפור לו מחדש את החולצה, ושיתבגר קצת ויפסיק לבכות. וקוריו היה נכנס לחדר, ובוכה בשקט מופתי, בלי להשמיע ציוץ, לתוך הכר הגדול במיטה. ושם היה נשאר כל היום, בחדר שלו, יושב וחושב על הנקמה הגדולה שהוא יעשה באותם מרושעים. אוי, הנקמה המתוקה, וכמה מתוקה שהיא תהיה!

וביום המחרת היה שוב פעם חוטף בגדול מילדים אחרים, או מאותם הילדים, תלוי במצב הרוח שלהם.

וכך היה הדבר בבית יום ביומו, עד יום הולדתו השלוש עשרה.

באותו היום הבריון השכונתי קיבל צעצוע חדש- אלה חדשה ויפה. אחרי שסיים את משחק הכדור, הוא עבר למשחק האהוב עליו- חבוט בקוריו. קוריו חטף אז מכות כפי שעוד לא חטף מעולם, וחזר הביתה כשכולו מכוסה דם. אמו ראתה את הדבר, ומיד החלו הצעקות. "עוד פעם אתה חוזר כולך פצוע!!! כל יום זה ככה! נמאס לי כבר מזה..."

לקוריו נמאס לסבול את זה שוב. הוא הרגיש שחייו הם כמו סרט שמוקרן שוב ושוב בלולאה אינסופית. הוא עלה לחדר שלו בזעם, נשבע להפסיק את ההתעללות הזאת אחת ולתמיד. הוא טרק את הדלת מאחוריו, צרר כמה חפצים שאהב במטפחת קטנה, כיכר לחם שהיה מונח על הארון מאתמול, ובקבוק מים. הוא קפץ מחלון החדר שלו החוצה בחסות החשיכה, והתגנב החוצה מהכפר. ברגע שיצא מהכפר, הרשה לעצמו להזדקף ולהסתכל קדימה.

לאן ילך מכאן? אין לו שום בית אחר בעולם, מעולם לא יצא את גבולות העולם הקטן שהכיר- שכלל את הכפר לבדו. הוא העיף מבט נוסף לעבר האופק. ממזרח כל מה שיכל לראות היה מדבר גדול שהשתרע עד אין סוף. משם לא תצמח התקווה, הוא הרגיש. במבט אחד מערבה, הוא ידע שמצא את מה שחיפש. הר גדול, שראשו מכוסה בשלג, עמד רחוק באופק. היה משהו מאוד חזק בהר הזה. הוא פשוט עמד שם, וקרא תיגר על כל מה שמסביב. גימד את שאר העולם. קוריו הרגיש שזה אתגר שבו הוא חייב לעמוד. לא הייתה לו כלל ברירה, והוא פשוט החל ללכת. ישר, אל האופק. ללכת ולא לעצור.

לאחר שלושה ימי הליכה, קוריו כבר היה מותש, אבל ההר הלך והתקרב, והוא כבר ראה שעד הערב הוא יגיע למורדות הנמוכים של ההר. הוא תכנן להמשיך ולצעוד קדימה, עד שימצא מעבר בין הסלעים שיעביר אותו לצד השני של שרשרת ההרים. כשהגיע למרגלות ההר והביט למעלה, נעתקה נשימתו. כמה שההר נראה גדול מרחוק, כשמסתכלים עליו מלמטה הוא מפחיד עוד יותר, ועוד יותר בלתי חדיר. באותו רגע עברה בראשו מחשבת כניעה. אולי די? לטפס על ההר הזה זה יותר מדי לצפות ממנו? הרי הוא רק בן 13... אבל קוריו סילק את מחשבות הכפירה מראשו, והחל לצעוד לכיוון הפסגה. הוא נשבע לעצמו שלא יעצור עד שלא יגיע למקום שבו לא ירגיש הכי קטן ומושפל. את הזבוב הקטן והמעצבן שנקרא חייו הקודמים הוא כבר השאיר מאחור.

הטיפוס הלך ונמשך. ההערכות הקודמות שלו דיברו על זה שיישאר לו מספיק לחם לעוד יום אחד, אבל בינתיים הוא כבר נגמר, והבטן שלו כבר החלה בהטרדות בלתי פוסקות. גם המימייה שלו כבר נשארה עם טיפות מועטות, והוא ידע שאם לא ימצא איזה מקור לאוכל ושתייה בקרוב, המסע יגמר מהר משציפה.

הטיפוס הלך ונהיה קשה עם הזמן. האוויר הלך ונהיה דליל, וכך גם האוויר בריאותיו. מימיו כבר נגמרו, ובטנו כבר הייתה דבוקה חזק לגב. בייאושו ניסה לחפש איזה פרי או חייה שיוכל לצוד ולאכול, אבל ההר היה טרשי וצחיח, ופתיתי שלג כבר החלו להופיע על האדמה שבקרבתו.

קוריו כבר הרגיש שבור לגמרי. הוא ידע שבקרוב ימות, וששום דבר לא יוכל הצילו מהרעב והצמא שיהרגו אותו. לחזור הוא כבר לא יכול, ולהתקדם לא יעזור לו. "ידעתי שהמסע הזה לא ייקח אותי לשום מקום טוב!!" הוא צרח לחלל האוויר, מתריס כלפי הגורל העיוור שהפיל עליו את זה. "למה? למה דווקא אני צריך להיכשל בכל דבר שאני עושה בחיים?" על פניו החלו להתגלגל דמעות קטנות, והוא כרע על ברכיו ודפק על האדמה בתסכול עצום. "אהההההההההה" הצרחה פילחה את האוויר הקפוא, מלאה בתסכול ובזעם עצום.

"לא רע בכלל, יש לך פוטנציאל" הוא שמע לפתע. כשהסתובב במהירות ראה איש מבוגר מאוד, יושב על סלע קטן לידו. האיש היה נראה כאילו הוא לפחות בן שבעים שנה, ולמרות זאת חיוך רחב היה פרוס עד לאוזניו, וכל גופו היה מוצק מאוד, כאילו הוא היה אחד מהבריונים מבית הספר של קוריו. האיש היה קטן במידה בלתי רגילה, גובהו בערך מטר וחצי, ולבש חולצה ומכנסים קצרים.

קוריו היה המום. הוא היה בטוח שהוא לבד כאן, על פסגת ההר הנידחת הזאת. הוא הסתכל על הזקן בתדהמה. איך אדם קטן וזקן כל כך נראה שרירי כל כך? ולמה הוא כזה מאושר? ומה הוא עושה כאן בכלל? מליון שאלות התרוצצו במוחו, וכולן מילאו את ראשו בזמזום ארוך ומוזר. חוסר ההבנה נהיה פשוט סוריאליסטי והזוי. מה קורה כאן?

ואז פצח הזקן את פיו ודיבר "שלום ילד. מה אתה עושה כאן?"

קוריו רצה לשאול את אותה השאלה בעצמו, אבל כמו ילד טוב, ענה לשאלה שהופנתה אליו. " ברחתי מהבית." ענה. הוא הופתע מרמת הכנות שתשובה זאת העלתה, אולם תחושת בטן אמרה לו שסבא זקן כזה הוא בדיוק מי שיבין לליבו הכואב.

"אההה... מעניין..." אמר הזקן, עם זיק של הבנה בעיניו החכמות. "אני מניח שכבר שאלת את עצמך מי אני? כן, זה הגיוני. אז לי קוראים אפצ'י, ואני מורה במנזר שנמצא כאן על פסגת ההר. יש לי תחושה שאתה צריך מקום לגור בו." ולמראה המבט הרעב בעיניו של קוריו הוסיף- "וגם ארוחה חמה לא תזיק. בוא", הוא אמר, ופנה לשביל צדדי קטן.

תוך כדי הליכה התחיל הזקן להסביר- "המנזר שלנו נקרא מנזרזן, שמשלב בתוכו עבודות גופניות יחד עם אומנות לחימה וזן, שזאת פילוסופיה שנמצאת בתוך אומנות הלחימה."

"אומנות לחימה?" קוריו התלהב, "זה אומר שאני אוכל להישאר אצלכם ללמוד להרביץ לאנשים?"

אפצ'י עצר באחת, הסתובב, וסרק את קוריו בעיניו הזקנות. קוריו הרגיש כאילו סורק קורא את מוחו בבת אחת. "אהה", אמר אפצ'י, "אני רואה כאן ילד עם חיים לא קלים בכלל. נראה לי שהגעת למקום הנכון", הוא הוסיף, "ברוך הבא לביתך החדש", אמר, והצביע על פתח קטן של מערה.

קוריו נכנס למערה ונדהם. ברגע שעבר את הכניסה הצרה, גילה מערה עצומה בגודלה, מלאה בפיתולים ובחדרים שחצובים בתוך הקירות. אחרי שאפצ'י הראה לו את החדר החדש שלו, ודאג שיתנו לו לאכול ולשתות, הוא נרדם, ובמוחו סוף, סוף שורר שקט.

לאחר תקופת הסתגלות קצרה למנזר ולאנשיו, אפצ'י החל ללמד את קוריו הצעיר שיעורים קצרים בלחימה. "קודם כל", הוא לחש, "עליך לפתח גוף שיכול לשרוד קצת יותר. תבוא אלי שוב כשתצליח לרוץ במורד ההר, ובחזרה במעלה, בלי אף עצירה אחת." וקוריו החל לרוץ, ובהמשך גם לסחוב משאות כבדים, ועוד תרגילי כושר רבים ומשונים.

אחרי שנה, קוריו הביט על עצמו במראה ולא האמין. הוא גבה הרבה, וכל גופו נהיה שרירי במידה שלא תיאמן. בטנו התמלאה בריבועים, רגליו נהיו מסוקסות כגזעי עצים, וידיו היו משורגות בשרירים.

אפצ'י הסתכל עליו בחיוך. "עכשיו אתה מוכן להתחיל", אמר לו. הוא החל להעביר לו שיעורים על אומנות הלחימה שאותה למדו במנזר. אומנות זו לא התבססה על שרירים, אלא על אנרגיה פנימית. "בדרגה גבוהה של האומנות", הסביר המורה, "אתה כבר לא תיגע באויביך, אלא תוכל להביסם בלא כל מגע יד, בעזרת תיעול אנרגיות מגופך החוצה".

קוריו לא הבין. "איך זה אפשרי? ולמה עשיתי כל כך הרבה כושר, אם שרירים לא חשובים?"

אפצ'י הסביר- " ככל שגופנו בריא יותר, זורמות בגופו יותר ויותר אנרגיות. ואחרי תרגולים רבים וארוכים, שבהם אנו מתרגלים את הדרכים להוציא את האנרגיה מחוץ לגופנו, אז אנו יכולים לשלוט בעולם הסובב אותנו בלא כל מגע. אולם דרגה כזאת של אומנות דורשת השלמה עם האדם שבתוכך, עם הרגשות השליליים שלך, ועם האומנות שאותה אלמד אותך."

קוריו עדיין לא הבין, אבל הניח שזה יגיע עם הזמן. וכך אכן היה.

בתחילה תרגלו סדרות של תנועות. תנועות בסיסיות של לחימה. שלוש שנים תרגלו רק את הבסיס, ואיך להשתמש בתנועות אלה בכדי להגן על עצמך. אחרי שלוש שנים הוא חש מוכן ללכת להרביץ לנערים מבית ספרו. כשהלך למאסטר וסיפר לו מה ברצונו לעשות, אמר לו אפצ'י כך- "עכשיו מגיע השיעור הראשון שלך. עליך לשכוח את הכעסים שליוו אותך, ולהבין שהכעס לא יעזור לך. כשמישהו מנסה לפגוע, התגובה הראשונה היא לנסות לפגוע בו חזק יותר. אולם דבר זה רק יגרום למעגל גדול יותר של אלימות. מעגל בלי מנצחים או מפסידים. עליך להבין איך להרחיק מעליך את המאיים עליך, רק בעזרת מבט אחד. מבט עוצמתי, מבט מרתיע. מבט שיהדוף אותו הרחק ממך."

וכך המשיכו בשיעוריהם המשותפים. לקחו עוד כמה שנים עד שקוריו החל להבין את כל השיעורים על שליטה רגשית, אבל גם הישג זה הגיע לבסוף. עוד כמה שנים הם תרגלו יחדיו לחימה נגד אויבים רבים בו זמנית, ועוד כמה שנים על לחימה בעזרת כלי נשק ואלתורים שונים ומשונים, כגון קקטוס קוצני.

כשאפצ'י החליט שהוא מוכן לשלב הבא, הוא לקח אותו לשיחה עמוקה. "הגיע העת לשיעור השני, והחשוב ביותר", הוא אמר.

"מכיר את המטריקס?" הוא שאל את קוריו.

"לא, מה זה?" שאל קוריו בתמיהה.

"אוף, לא נורא, זה סתם קישקוש" אמר אפצ'י. "אבל בעיקרון, אתה צריך להבין שהעולם שלנו הרבה יותר קל לתמרון ממה שחשבת." עצר שנייה והוסיף- " אני אדגים." הוא אמר, והתרחק עד לקצה המערה הארוכה.

"מה המרחק בינינו?" שאל אותו המאסטר הזקן, בצעקה, עקב המרחק הגדול ביניהם.

"גדול", צעק לו בחזרה קוריו.

"לא נכון" אמר הזקן, ופתאום קולו נשמע קרוב, כשקוריו מצא את עצמו יושב ליד המאסטר, בקצה הרחוק של המערה. "איך הגעתי לכאן?" קוריו לא הבין. איך עבר מרחק רב כל כך בזמן קצר כל כך?

"וכאן מתחיל השיעור החשוב שלנו." אמר אפצ'י. "תיעול חיצוני. העולם שלנו בעצם מוגבל רק על ידי מוחנו", הסביר המאסטר הזקן, "ברגע שאנחנו רוצים לעשות משהו, ויש לנו מספיק אנרגיות לעשות את זה, המוח שלנו הוא היחיד שמגביל אותנו."

"מה יקרה אם אזרוק תפוח גבוה לתקרה?" הוא שאל את קוריו, "התפוח ייפול ויתרסק" ענה.

"לא אם אני אדאג שהוא יישאר על התקרה", אמר אפצ'י, וזרק את התפוח חזק לכיוון התקרה, כשהתפוח הגיע לשיא הגובה, והחל ליפול, אפצ'י הניף את ידו למעלה, צעק צעקה קצרה, והרי זה פלא, התפוח נשאר מרחף בשיא גובהו.

"וזה הכל מגיע מהאנרגיות שבגופך. אין דבר בעולם שהאדם לא יוכל לבצע, אם רק יפסיק להגביל את עצמו."

המאסטר הוריד את התפוח באיטיות למטה, תפס אותו בידו, ושם אותו ביד של קוריו.

"תתחיל להתאמן..." הוא אמר.

לקחו שנים עד שקוריו למד לתעל את האנרגיות בגופו החוצה, ועוד כמה שנים עד שלמד לגרום לחפצים לזוז בעזרת אותה אנרגיה. תוך כדי כך גם למד לחוש את ההילה שבוקעת ממוחם של אנשים, וכך לגלות את רגשותיהם ותחושותיהם הכמוסות ביותר. שליטתו באנרגיה הלכה וגברה.

הוא כבר היה מסוגל לחוש היכן נמצאים אנשים, מתי הם זזים, וכיצד לתעל עליהם את אנרגיית גופו, כשבא אליו בוקר אחד המאסטר הזקן.

"קוריו", הוא פנה אליו בבוקר אחד, "אתה כבר ילד גדול היום, ובקרוב תסיים את הכשרתך."

"לסיים?" אמר קוריו, "אי אפשר להפסיק ללמוד אף פעם!"

"נכון מאוד", ענה אפצ'י, "אבל אפשר להתחיל להתפתח בעולם החיצוני, מחוץ למנזר. רק עוד מבחן אחד אחרון מחכה לך, ובסופו אני רוצה שתצא לעולם, ותפיץ את בשורת התיעול החיצוני."

"איזה מבחן זה?" שאל קוריו בתימהון. מה הוא עוד לא עבר?

"מבחן המאה." אמר המאסטר, וצליל קטן של כאב נשמע בקולו, הד לעייפות אינסופית ישנה. "עליך להביס מאה אומני לחימה בלא מגע, בבת אחת." שתיקה מביכה עמדה בחלל האוויר לרגע, ואז אפצ'י נתן חייך קטן ואמר- "שיהיה לך בהצלחה. יש לך שנתיים להתאמן. ניפגש אז." אמר, והלך לו לאיטו לכיוון היציאה, כשחיוך ממזרי מרוח על פניו.

"שיט", קילל קוריו מתחת לשפתו. הוא הבין כמה קשה זה הולך להיות. "שמעתי את זה", צעק לו מורו בחזרה.

וכך החלו להם השנתיים הקשות ביותר בחייו של קוריו. לא קשות מבחינה רגשית, אלא מבחינה פיזית ומנטלית. והוא נהנה מכל רגע.

יומו היה מתחיל בארבע בבוקר, עם זריחת החמה, אז היה רץ כשעתיים, ועושה עוד שעה של אימון עם סלעים. בשבע בבוקר היה אוכל ארוחה דשנה, ומתחיל במדיטציה שנמשכה כשעתיים, להגברת האנרגיות הפנימיות.

מיד אחרי המדיטציה היה נכנס לחדר גדול שאליו היו נכנסים חבריו למנזר, ואיתם היה נלחם בעזרת אנרגיה בלבד. כך היה מתאמן כמה שעות, אוכל ארוחת צהרים, וחוזר להתאמן, כשהפעם מתקיפים אותו חבריו בו זמנית, ובידיהם כלי נשק לרוב. לאחר ארוחת הערב היה מתאמן על הזזת כלי נשק ואבנים גדולות, וכך כל יום במשך השנתיים הארוכות ביותר בחייו.

יום לפני יום המבחן נח בלא כל פעילות, בכדאי להשאיר את גופו בקיבולת אנרגטית מלאה. השנתיים הללו עברו מהר יותר ממה שחשב, והוא כבר החל להתרגש רק מהמחשבה על סיום מסלול ההכשרה והלימודים שלו.

בבוקר הגיע לחדרו המאסטר, כשהוא לבוש בתלבושת טקסית מלאה. הוא הוביל אותו דרך מנהרות המסדר, למקומות שקוריו טרם ראה מעודו, וכך הלכו במשך שעה ארוכה. "היום זה המבחן הגדול שלך", חזר ואמר אפצ'י, "עליך להוכיח לכל שאתה ראוי להיות מאסטר אמיתי. הבאתי לכאן מאה מאומני הלחימה הטובים בעולם מאומנויות לחימה רבות ושונות בכדי שילחמו בך. עליך להביס את כולם בלא שימוש במגע כלל. לחלקם יהיו כלי נשק, ולחלקם לא. חלקם יתקפו ביחד, וחלקם בנפרד. לכולם תהיה מטרה אחת בלבד- לגעת בך. אני סומך עליך במאת האחוזים. אל תאכזב אותי."

ובמילים אלו הכניס אותו המסטר לתוך אולם עצום בגודלו, שבאמצעו צוירה זירה גדולה.

הוא הצביע באצבעו על אמצע הזירה, וחייך. בצעד בטוח נכנס פנימה קוריו.

קוריו נשאר עומד באמצע הזירה. עומד ומחכה.

גונג גדול הכה ממקום לא נראה. האולם רעד מעט לצליל העמוק, ומיד שנייה לאחר מכן נפתחו כמה דלתות בקצוות מנוגדים של האולם. מהדלתות יצאו שלושה מאסטרים שונים. אחד לבש חליפה שחורה לגמרי, אחד לבש כולו לבן, והשלישי שילב בין הצבעים- מכנסים שחורים וחולצה לבנה. שלושתם הסתכלו על קוריו במבט חודר וארוך, קדו יחדיו קידה ארוכה, ומייד הסתערו בצעקות לכיוונו. הם רצו כחמש שניות, עד שקוריו חש שהם מספיק קרובים, ומיד אז החל לנוע בקלילות. הוא דמיין את זרימת האנרגיה לכיוון המאסטר השחור זורמת מידו הפתוחה המונפת, תוך כדי שמכת אנרגיה נשלחה מהיד הסגורה למאסטר בעל שני הצבעים. המכה הסגורה היממה את המאסטר בעל שני הצבעים עוד שהיה במרחק של כעשרה מטרים מקוריו, והוא נפל באנחה רכה. תוך כדי תנועה המשיך קוריו לשלוח את לפיתת האנרגיה למאסטר השחור שהמשיך להסתער, וכבר התקרב לטווח של כחמישה מטרים, תפס אותו בעזרת הזרם, הרימו גבוה באוויר, והנחיתו על המאסטר הלבן. בקול פיצוץ חזק נפלו שניהם על הרצפה.

קוריו חזר לעמידת מוצא, תוך שהוא מרכז מחדש את האנרגיות בגופו. ארבעה פתחים חדשים נפתחו, והפעם קוריו לא חיכה, שתי מכות דמויות שוט פגעו באף של יריב אחד, ועוד מכה קהה וגבוהה הפילה את השני. הוא בחן את שני האויבים הנוספים, שהאטו לקצב הליכה, וחיכו לראות מה יהיה הצעד הטוב ביותר. קפיצה קטנה באוויר שכללה בתוכה שתי בעיטות לשני כיוונים מנוגדים פתרה גם את הבעיה הזאת.

"לא נורא עד עכשיו," חשב לעצמו.

כשהדלתות נפתחו בשלישית כבר עמד שם צבא לא קטן של אומני קיודו- אומני חץ וקשת. כעשרה חיצים נמתחו על הקשתות, ושוחררו יחדיו לאוויר העולם יחדיו. קוריו מיד תיעל לכיוון הרצפה, ובכך הדף עצמו גבוהה לתקרה. החיצים המשיכו במעופם לכיוון הקיר, ונתקעו שם. אמני הקשת מייד שמו כאיש אחד עשרה חיצים נוספים, וירו אותם לכיוונו של קוריו המרחף במרכז האולם. הוא הסתובב במהירות על צירו, תוך שהוא מתעל סביבו כמו ממטרה בשלוש מאות שישים מעלות. החיצים נשברו מיידית באוויר, והחלו ליפול. עכשיו הגיע תורו, והוא ריכז מאסה של אנרגיה, ותיעל אותה ביחד לכיוון יריביו, שעמדו בקבוצה אחת. הם נהדפו בחוזקה לאחור, ונתקלו בקיר שמאחוריהם. כשקוריו ראה את המבטים המזוגגים על פניהם, הוא נרגע וירד לרצפה.

הפעם זה בהחלט היה קרוב.

וכך זה נמשך הלאה והלאה, לפעמים בקבוצות גדולות מאוד, עד שנאלץ ממש לתעל למרחקים של סנטימטרים בודדים מגופו, ולדאוג שחס וחלילה לא יגע באויביו, ולעיתים בקבוצות של אחדים, שהגיעו מצוידים בכל מיני כלי משחית. מול קבוצות גדולות נאלץ מדי פעם לרכז כמות גדולה של אנרגיה, ולתת פיצוץ גדול ומרוכז אחד, שאותו שיחרר יחד עם צעקה שזעזעה את כל האולם. עם זאת היה חשוב שבהתמודדויות קטנות ידע גם איך לתת ריכוזים כירורגיים של כוח, בכדי שזה לא יאזל טרם עת. קוריו כבר הרגיש את הסוף המתקרב, וידע שגם גופו כבר החל להגיב בעייפות. הרעידות הקטנות בקצוות אצבעותיו הצביעו על כך.

לאחר שחיסל עוד אויב, שדאג להתגלגל מסביב לאולם כל הזמן, כך שהיה קשה לתפוס אותו במכת אנרגיה, חזר קוריו לעמידת מוצא וחיכה לקבוצה הבאה. חצי דקה עברה, ואיתה עוד חצי דקה. יכול להיות שזה נגמר? הוא תהה לעצמו בחוסר אמון, עדיין היה חסר איזה אות שיסמן את הסוף. שום אות כזה לא הגיע.

במקום נפתחה דלת קטנה באחד מצדדי האולם. קוריו הסתובב לכיוון הדלת, וקפא. בדלת עמד אפצ'י.

עכשיו מגיע הסוף, הוא הבין. המבחן האחרון. סיימת ללמוד מהמורה שלך רק כשאתה יכול להביס אותו בקרב.

המאסטר תקף. סדרה של מכות קצרות, מהירות, נורו מידיו. קוריו התחמק בזריזות, והחזיר מכת שוט לכיוון הרגל של מורו, בניסיון לעצור את התקדמותו. אפצ'י זז הצידה בזריזות, ומיד כיוון מכה חזקה לגרונו, ממרחק של כחמישה מטרים מקוריו. קוריו הדף את המכה, ונסוג אחורה. הוא החל לבעוט באוויר לכיוון ראשו של המאסטר, שהתכופף, והחזיר במכת אגרוף לכיוון המפשעה. המכה נבלמה בהגנה כפולה, והמרחק ביניהם הצטמצם לשני מטרים בלבד. הקרב הלך והתחזק.

המורה החל בסערת בעיטות, אחת לשמאל, אחת לימין, וחוזר חלילה, שהוחזרה בסדרה מדויקת בכיוון הפוך על ידי התלמיד. שניהם החלו להסתובב במעגל קטלני של בעיטות, שחייב אותם להמשיך ולהמשיך. הראשון שיפסיק יהיה המפסיד. קוריו ידע שבקרב אינסופי כזה ידו תהיה על התחתונה, מכיוון שגופו כבר היה עייף מהקרבות הקודמים, אלמנט שנטרל את יתרון הגיל הצעיר שלו. אגלי זעה נטפו על מצחו, והוא ידע שעליו לסיים את זה כאן ועכשיו.

הוא המשיך בסערת הבעיטות האינסופית, אבל תוך כדי ריכז במרכז גופו כדור אנרגיה עצום, שהלך ותפח ככל שהבעיטות נמשכו, ואז שיחרר אותו בצעקה מהדהדת אחת. קיאפ!!

המעגל נפסק. שני היריבים עפו לשני צדדים של האולם שהחל לרעוד מעוצמת הכוח ששוחרר במרכזו. רעש מהדהד עבר בקירות האולם, ממש כאילו אנחה גדולה עברה במרכזו.

קוריו עף במהירות לכיוון הקיר האחורי, ומיד תיעל לכיוון הרצפה בשביל להימנע מפגיעה מרסקת בגבו. הוא התרומם לגובה, ומיד חיפש את יריבו. מהיכן תגיע המכה הבאה? הוא חיכה.

גונג נוסף נשמע באולם. ואחריו עוד אחד. ואחד נוסף. כל דלתות האולם נפתחו בבת אחת, ומתוכם יצאו כל יריביו של קוריו, כשהם הולכים להם לאיטם לכיוונו. הוא ירד לרצפה, והביט סביבו במבט תוהה. הוא ידע שלא יוכל לעמוד בעוד מאה יריבים. כל גופו כאב, ושריריו זעקו למנוחה. התיעול גבה ממנו כוחות רבים מאוד.

מתוך הקהל יצא אפצ'י, וצעד לעברו בצעדים שקולים. הוא נעמד מולו, והכריז-

"מולי עומד תלמידי קוריו", הוא פנה לכיוון המאסטרים האחרים, "האם יש כאן מישהו שלא נוצח על ידיו?" הוא צעק את השאלה, כמעט כמתריס.

"לא" ענה הד עצום מן הקהל.

"אם כן", פנה אליו המאסטר הזקן, "אני מכריז עליך כמנצח!" אפצ'י פנה חזרה לכיוון קוריו, והשתחווה. תשעים ותשעה מאסטרים נוספים השתחוו כולם יחדיו מאחוריו.

עיניו של קוריו דמעו, והוא השתחווה חזרה לכיוונם. כשקם חזרה, דמעות היו על לחיו.

המעגל נסגר.
 
מאת: ישי ריבלין
 
דרג את המאמר  דירוג מאמר
מאמר זה לא דורג עדיין ע"י גולשים , היה הראשון לדרג את המאמר
 
הוסף תגובה   |   שלח לחבר תגובות גולשים
למאמר זה התפרסמו 6 תגובות
 
  תגובות  
  קצת ביקורת
morningstar   - ‏06/‏05/‏2007 03:06 
1.
  ל-1
הפיה הטובה   - ‏06/‏05/‏2007 15:59 
2.
  מאוד אהבתי את הקונספט
ערן   - ‏06/‏05/‏2007 16:04 
3.
  נו ילדה...
morningstar   - ‏07/‏05/‏2007 21:59 
4.
  אגב, חולה על גולני
morningstar   - ‏07/‏05/‏2007 22:00 
5.
  אני אציין
misent   - ‏08/‏05/‏2007 09:00 
6.
 




חיפוש מותאם אישית של
חדרי משחק
משחק הממלכה
פורומים
חץ הזמן - סולאר קטאליסט
הורדות למשחק התפקידים חץ הזמן
סולאר קטאליסט מוצרים
הרפתקאות חץ הזמן
כתבות חץ הזמן
קדימונים וטיזרים
חוקרי חץ הזמן
ממלכות עתיקות - הפורטל
דרושים באתר
כתבות
כתבות מתורגמות
סיפורים
מיתוסים
אישים בהסטוריה
הספרייה
ביקורות סרטים
מיניאטורות
גלרית גולשים יוצרים
משחקי לוח וקלפים
מוזיקה
לוח אירועים
ספריית סרטים
קורסים וחוגים
קישורים
משחקי תפקידים
עולמות וערים
מילון מונחים משחקי תפקידים
דמויות
כלי נשק וחפצי קסם
הרפתקאות
משחקי מחשב
הורדות ועזרים
משחקים ברשת
משחקים
אוצרות הממלכה
יריד הממלכה - משחקים
רקעים לשולחן עבודה
שומרי מסך
משחקים סלולאריים
חזיונות וידאו
רדיו - טרובדור
קהילות - משחקי תפקידים
עולמות
כללי
Senctus Bellum
דמויות
סיפורים
גזעים
באנרים
לוח יד שנייה
משכילון
הקליידוסקופ
חברים באתר
  ערוצי RSS
  חיפוש באתר  
 
 
 
 
 
ראשי | אודותינו | כניסה לחברים | הרשמה | תקנון אתר | צור קשר
סרטים | זכויות רפואיות