גולשים כרגע באתר
‏יום רביעי ‏18 ‏יולי ‏2018
הפוך לדף הבית   הוסף למועדפים
משחק הממלכה | פורומים | חדרי משחק | ממלכות אישיות | אוצרות הממלכה | משחקי תפקידים | ממלכות עתיקות | ראשי
צור קשר לוח יד שנייה   חברים באתר   בלוגים   אודות ממלכות   הרשמה   כניסה לחברים
 
צאט הממלכה קוביות משחק - זריקת קוביות פעילויות - משחק הממלכה הודעות פרטיות - חברים פורומים - הודעות אחרונות כרטיס אישי מה חדש באתר?
שלום [אורח] התחבר
 
ממלכות עתיקות - הפורטל > סיפורים

סיפור מסע בהמשכים חלק א'


22.8.2006
מאת אריק ש.
דירוג מאמר
צפיות: 7498

פרק א'

אני זוכר במעומעם את פניו של אבי. אימי אומרת שהוא היה איש טוב, אך הנסיבות שהובילו ללידתי היו רעות. אימי הייתה בת לשבת הטמאקי, ואילו אבי היה קצין בשירות האימפריה. הוא לקח אותה כשלל בשעה שחייליו החריבו את הכפר שלה וטבחו את משפחתה. כיצד יכלה לראות אותו באור שכזה לאחר מכן, לעולם לא אבין, אך מעולם לא אמרה עליו מילה רעה. גם לא לאחר שמת. היא נהגה לומר שאני הדבר הטוב ביותר שנתן לה אי-פעם. אני מניח שהייתי לה גם הזיכרון החי היחיד ממנו. לאחר מותו, גורשנו בבושת פנים משטחי האימפריה, ונאלצנו לנדוד בין שבטי הילידים, עד שמצאנו בית בקרב שבט המסאי, אשר קיבל לשורותיו את פליטי שבט הטמקאי, כשנים עשר שנים קודם לכן. שם גודלתי כאחד מבני השבט, ויועדתי להיות לוחם. השוני היחידי שלי מבני השבט האחרים היה ההשכלה שרכשתי בזמן ששהיתי בשטחי האימפריה. אבי הקצין רצה שחיי יהיו חיי משכיל. אני מניח, כעת, שפשוט רצה להגן עליי מפני הסכנות, שבסופו של דבר הובילו למותו. מגיל ארבע הוחל בחינוכי, ומורים פרטיים הגיעו לביתנו הגדול, והכריחו אותי במשך שעות לשנן דברים שלא עניינו אותי. לפעמים אני מקנא בילדי המסאי, אשר היו חופשיים בילדותם לרוץ בשדות, ולעשות ככל העולה על רוחם. בתחילה הם לא קיבלו אותי בידידות, ואף התנהגו אליי בנבזות. בחודשים הראשונים היו ימים שבהם תכננתי את בריחתי, אבל תמיד גבר החשש שמה אמות בשממה על רצוני להיות חופשי. זה מצחיק, כעת שאני חושב על כך, מכיוון שכשהגעתי לגיל שמונה עשרה, הפכתי אני למנהיגם. צעירים מכבדים כוח, וכאשר כוח זה משולב עם יכולת ההנהגה של מישהו נבון מהם – הם הולכים בעקבותיו. כדי לזכות במעמד זה נאלצתי להילחם בחזקים שבהם, וברגע שהבסתי אותם, להושיט את ידי לשלום. אלו אשר לעגו לי לפני כן, הפכו להיות סניגוריי המושבעים לאחר שהכנעתי אותם בקרב היאבקות טוב. מצחיק איך עובד מוחם של אנשים. בוגרי השבט, אשר קיוו לנצל את הידע שרכשתי בזמן שהותי באימפריה כדי לקדם את השבט שלהם, היו מרוצים. תחת הנהגתי הובלנו משלחות ציד מוצלחות, וחקרנו שטחים חדשים. אף לימדתי אותם את אומנות הכנת המפות, לאחר שאחד מזקני השבט הבין כי הדבר עשוי להיות שימושי. אז היו המסאי השבט היחידי מבין השבטים שעל שפת מישורי הקערה, שידעו את תוואי הקרקע למרחק קילומטרים רבים. בתחילה, לא הבינו איזה יתרון מקנה להם הדבר, אבל אז למדו לסחור במידע, ובזכות ידע זה, גדל עושרו של שבט המסאי, ודרכו צלחה. במשך שנתיים הכפיל השבט את מספרו, ועושרו גדל פי חמישה.

אך תקופת פריחה זאת נקטעה בפתאומיות. דבר לא הכין אותי לרגע שבו הדברים החלו להשתנות, ועודני זוכר את אותו לילה חסר-לבנה בחרדת מה. באמצעו, כשהאפילה כיסתה את הכל, דימיתי כי שמעתי משק כנפי ציפור מעל הכפר. בתחילה, כאשר הייתי מנומנם מה, היה הקול ערב לאוזניי, אבל כשהתחזק החל לבי לפעום בחוזקה. הכמות של הכנפיים שנדרשה כדי ליצור שאון שכזה... אלו לא יכלו להיות ציפורים! יצאתי מהבקתה שלי בבהלה, וצעקתי לשומרים שיתכוננו להגנה, אך היה זה מעט מדי, ומאוחר מדי. תוך שניות כוסה הכפר בנחיל של שדים מכונפים, שחורים כלילה עצמו. הם החריבו כל אשר הניחו ידיהם עליו – רכוש וחיים כאחד. אני לחמתי בהם בחרבי המעוקלת, והפלתי מהם שניים חללים, לפני שנפגעתי בראשי מאחור, ואיבדתי את הכרתי.

התעוררתי ביום שלמחרת לזוועה הנוראית שהותירו מאחריהם היצורים. הכפר הפך לתל חורבות, שגופות מפוזרות בו כחלקי ענפים לאחר סערה. למרות שבתחילה חשבתי כי כולם נטבחו, בדיקה מדוקדקת יותר הראתה כי השדים לקחו עימם את רוב הצעירים – גברים ונשים, וקטלו רק את אלו שאחזו בנשקם, את הילדים, ואת הזקנים.

לא מצאתי את אימי בין ההרוגים, והדבר מילאני בתקווה. כיצד ההרס פסח מעליי? כנראה חשבוני למת בזמן המהומה, ולא טרחו לבדוק בשנית.

התחלתי לתור את עיי החורבות בחיפוש אחר כלים ודברי מזון, ועד מהרה גיליתי כי השדים בזזו כל דבר בעל ערך שיכלו לשים עליו את ידיהם המטופרות. כמובן, בהתחשב בעדויות, נראה שנעלמו כפי שהופיעו – בסערה. לכן, הצלחתי לארגן לעצמי להב אחד, וצידה שהייתה אמורה להספיק לי ליומיים. מיד לאחר שסיימתי לקבור את הגופות – מלאכה עגומה ולא נעימה כלל כשאתה בגפך – יצאתי לדרך. תכננתי להגיע לשטחו של השבט השכן, ומשם לארגן קבוצת חיפוש כדי לאתר את אימי, ואת אלו שנלקחו לעבדות.

באותו זמן, לא ידעתי על טיבו של האויב שתקף אותנו. לא הייתה זאת הפעם הראשונה שנתקלתי במפלצות, ולכן לא חשבתי שההתקפה הבודדה הזו הייתה סימן מבשר רעות כפי שהייתה באמת. בלילה השני, כאשר שמעתי שוב את משק כנפי-העור, ורכנתי בפחד על הקרקע בשעה שמאות יצורים עופפו מעליי לעבר שטחי שבט האקוטורי, הבנתי שמשהו גדול יותר מתרחש.

למחרת, בצהריי היום, פגשתי בניצולים של אותו הכפר. הם הותקפו באופן דומה לזה שבו הותקף כפרנו, והיו המומים ומבולבלים. לוחמיהם הופתעו בעמדותיהם, אך לחמו באומץ, והצליחו להעסיק את התוקפים מספיק כדי שכמה מאנשי הכפר יוכלו להימלט. לצערי, אנשים אלו היו ברובם לא-כשירים ללחימה: זקנים, ילדים, ונשים. כדי להתמודד עם האויב הייתי זקוק לכוח לוחם. ברגע זה שימשה אותי מרכולתם המיוחדת של שבט המסאי. שלפתי מתיקי מפות של המישורים והגבעות שהקיפוני, ותרתי אחר מקום ישוב שאליו אוכל לפנות יחד עם הניצולים.

איתרתי אחד כזה בגבעה קרובה אלינו. יכלנו להגיע אליו עד הערב, ואז יכלנו להזהיר את מגניו מפני התקפה אפשרית מבעוד מועד, או כך לפחות קיוויתי. התחלתי להנהיג את האנשים בכיוון, אך עד מהרה למדתי שאנשים אלו לא יוכלו לנוע בקצב שלי, והם היו עתידים לעכב אותי בשעות. התלבטות ניצבה בפניי – האם אנטוש אותם ואנוע לבדי לעבר הכפר הקרוב, ובכך אתן להם סיכוי להגן על עצמם ולפנות את החלשים מבינם, או אעשה כמיטב יכולתי להעביר את הניצולים דרך היערות שבבסיס הגבעות, ואסתכן בכך שנגיע מאוחר מדי.

היה זה שיקול של מעטים מול רבים, ובתוך שיקול זה עמד שיקול הישרדותי שלי. קראו לי בן-זונה אנוכי אם תרצו, אבל חיי היו חשובים בעיניי. הותרתי את ניצולי האוקוטורי עם זוג מפות, והשתדלתי כמיטב יכולתי להסביר להם באיזו דרך עליהם לנוע. לאחר מכן מיהרתי קדימה, והותרתי אותם מאחרי. חשבתי לעצמי, שאם היינו מגיעים מאוחר מדי, ממילא היה המסע כולו לחינם.

היערות שלמרגלות גבעות טרנדרי היו מקום פסטורלי ושליו ביותר במשך רוב ימי השנה. השבטים שגרו בקרבתם נהגו לצוד בהם, או לדוג בנחלים שזרמו בהם, ואשר מימיהם הגיעו ממרחק רב – מהפסגות המושלגות של הרי נידורי. זקני השבט סיפרו לי שבעבר גרו שדים נוראיים ביער, אך הם גורשו בידי הלוחמים האמיצים של השבטים, ומאז המקום משמש בית לרוחות-יער שלוות. עד אותו היום לא ראיתי אף אחת מהרוחות האלו, אך בדרכי הנמהרת לעבר הכפר שעל הגבעה דימיתי כמה פעמים שמישהו, או משהו, מביט בי. פעם או פעמיים יכלתי להישבע שראיתי הבזק מהיר של אור מזווית העין, אך ברגע שהפניתי את מבטי שוב לא ראיתי דבר.

דרכי נעצרה על גדת נחל שחסם אותי. הייתי חייב לעבור לגדתו השנייה, אך לא רציתי להסתכן בהיסחפות, מכיוון שהוא נראה רחב למדי בנקודה זו, וזרימתו הייתה מהירה. בלית ברירה התחלתי ללכת לאורכו, וקיוויתי למצוא נקודה שבה הזרימה אינה חזקה כל כך. מצאתיה, אך הדבר גזל ממני כמעט כשעה. כדי לפצות על העיכוב, עשיתי את המשך דרכי בריצה קלה, כשאני מנתר בין שורשי גזעים, שיחים, ובורות חבויים שאיימו לשבר את רגליי. באותו רגע חשבתי כי כל הימים שעשיתי בציד ובפעילות השתלמו סוף סוף, וחייכתי לעצמי. אכן, הייתי בכושר טוב למדי, אך כפי שאולי ידוע לכם, ריצה במעלה גבעה בדרכים משובשות שוחקת את נשימתו של אדם במהירות. לאחר כמחצית השעה, נאלצתי להאט את קצבי, ואז להדביק את נשימתי. היה נדמה לי כי הצלחתי לראות את חומות העץ שהקיפו את הכפר שאליו שמתי פעמיי, אך המקום עוד היה רחוק. נותרו לי עוד שעות מספר לפני רדת הערב, ורציתי להקדים ככל שיכלתי. היה עליי לנוע במורד הגבעה שעליה עמדתי, ואז להעפיל במעלה הגבעה שעליה ניצב הכפר. אספתי את הכוח שנותר בי, שלפתי חתיכת פרי מיובש מתרמילי, והתחלתי לצעוד תוך כדי לעיסה.
בין שתי הגבעות זרם פלג קטן, אך אותו היה לי קל לחצות, מכיוון ששרשרת סלעים שימשה כגשר מאולתר על פניו. זינקתי מסלע אל סלע, עד שהגעתי לצד השני. השתהיתי שם לרגע, ותהיתי אם היו אלו בני שבט כלשהו אשר הציבו את הסלעים במקום הזה. אז שמעתי קול זמזום מוזר משמאל ולאחוריי. באותו הרגע לא הכרתי את טיב הקול, אך בשנים שעברו מאז למדתי להכירו היטב. היה זה קולו של מיתר קשת של בני-שבט הנילומבו, בשעה שחץ ניתר ממנו.

החץ המסוים הזה ננעץ עד לאמצעיתו בעץ שלשמאלי, ואני מיהרתי להסתובב לעבר התוקף, ולהשתחוות מלוא-אפיי ארצה – סימן לכך שאני נכנע בפניהם.

הלוחם שירה את החץ, ושנים נוספים שליוו אותו, קרבו אליי.

"מה מעשיך כאן, זר?" שאל אותי בשפה ששימשה את הסוחרים מבין בני-השבטים – אלו אשר לא יכלו להרשות לעצמם ללמוד תריסר שפות שונות כדי לקיים את מלאכתם.

"באתי להזהירכם."

"מה מקורך?"

"אני בן לשבט המסאי. השבט כולו הותקף לפני יומיים, ואני היחידי שנותרתי ממנו. אנא, הסכת לדבריי טרם יהיה מאוחר מדי. אויב נוראי-"

"אתה לא נראה כבן מסאי (ואכן, הייתי עירוב של טמאקי ובן אימפריה), אך אם אתה אכן דובר אמת, תזכה לשמור על חייך."

התחלתי להודות לו, אך הוא היסה אותי בידו.

"לא בידיי ההחלטה על כך. ניקח אותך לזקני השבט, והם יקבעו את גורלך."

הם כפתו את ידיי, וכך נלקחתי באופן לא ידידותי במיוחד אל כפרם של בני הנילומבו – בני הגבעות הלוחמניים ביותר. מעולם לא ביקרתי בכפרם, אך קיוויתי שלזקני השבט שלהם יש מספיק חוכמה, וריסון עצמי, כדי להאמין למלותיי. קיוויתי גם כי הניצולים לא יטבחו כאשר יגיעו לתחומי השליטה של השבט, אך כשניסיתי להעלות את הנושא, הלוחם המנהיג סירב להתייחס לדבריי, וחזר על דבריו כי זקני השבט יחליטו. מצאתי את עצמי מפלל כי הניצולים יתעכבו בדרכם, ויגיעו רק לאחר שדבריי ישמעו.

כאשר הובלתי בפני זקני השבט, ירד כבר הערב. אנשי הכפר באו ונאספו כדי לצפות בזר שנגרר ברחבי הישוב שלהם. אני לא אשקר לכם – באותו הרגע חשתי חרטה מסוימת על שניסיתי להזהירם, ודווקא השתעשעתי במחשבה כי אם יפגעו בי, ישמידו אותם היצורים המכונפים כפי שעשו לקודמיהם. הובלתי אל תוך אוהל חום, עשוי עורות, שלתקרתו צורת כיפה. בפנים חיכו לי הזקנים בישיבה על שטיח פרווה.

הזקן הראשי היה איש רזה, שעורו החום היה דבוק לצלעותיו, והדרך היחידה כמעט שהצלחתי להבחין בינו לבין גופה מצומקת הייתה העובדה כי נע ודיבר. זקנו הלבן דמוי-הקש הגיע עד לברכיו, ונע כגוש אחד בכל פעם שהניע את ראשו. לידו ישבו עוד שני זקנים, אך אלו לא עניינו אותי במיוחד באותו הרגע. הם נראו כמי שהוטרדו מענייני ארוחת הערב בשל דבר מה שלא עניין אותם, וחיכו רק לחזור למלאכת האכילה.

קולו של הזקן היה צורם, ונשמע כפי שנשמע כינור מתכת שלא כוונן היטב, בשעה שעברה עליו הקשת.

"אם כן, טענתך היא כי פלשת לשטחנו כדי להזהירנו מפני אויב."

"אכן. לפני שני לילות-"

"זוהי טענה לא מקובלת, אומנם, אך אחת שיכולה לשמש גנב מצוי."

מקהל הסקרנים שהתקבץ מחוץ לפתח האוהל נשמעו קולות של פליאה. עמדתי בפני שחקן, אשר שיחק בפני הקהל שלו. הצדק היה משני במשפט שדה זה, כמו באחרים מסוגו.

"האם נראה אני לך כגנב? האם גנב יסתובב כמעט מחוסר מזון באמצע השממה?"

"אולי, אם הוא גנב לא-יוצלח."

קולות צחוק עלו מאחוריי. האמת, לא ידעתי כיצד לשכנע אותו כי אינני גנב. הייתה לי רק את מילתי, ולכן ניסיתי את הדרך הכנה.

"אנא, שמעו למלותיי, ואם דבר ממה שאומר לא יתקיים, תוכלו לעשות בי כאוות נפשכם, אך אם צודק אני, תוכלו להיות מוכנים לבאות, ולא להיכחד, כפי שקרה לבני-שבטי."

הנאום הקטן שלי עניין את הקהל. מלמולי הסכמה עלו ממנו. הזקן חש כי הוא מאבד אותם, ומיהר לענות:

"אם כן, דבר, אך אילו לא קמו דבריך, אתה תיתלה על עץ הענישה הגבוה של כפרנו, למען יראו כל בשר את שנעשה לאלו אשר משיגים גבול בשטחם של הנילומבו הגיבורים."

לפי התגובות ששמעתי, הקהל צידד בהחלטה.

אם כך, ניתנה לי הבימה שלה נזקקתי, ואני סיפרתי להם את כל אשר קרה אותי ביומיים האחרונים, והקפדתי להזכיר את הניצולים משבט האוקוטורי השכן, כדי לחזק את אמינותי. כך, לפחות, אם לא יתקפו השדים הלילה, אולי יאמתו את דבריי האנשים האחרים, כאשר יגיעו לכפר. זאת אם לא יאבדו את דרכם ביער...

הזקן הקשיב לדבריי ברצינות, ונראה שבזמן שדיברתי, השתכנע יותר כי אני דובר אמת. הוא ניגש לדבר עם ראש הלוחמים בפינת האוהל, וזה יצא ממנו בצעדים מהירים. לאחר מכן נפנה אליי, והרים את ידיו לאוויר.

"כעת, גורלך נמצא בידי האלים. אני מקווה שלא שיקרת בכל הדברים שאמרת, ועם זאת, אני מודה כי אני מעדיף את האפשרות שבדית את הכל מלבך, וכי איננו נמצאים בסכנה. שומרים! קחוהו לתא המאסר שבמרכז הכפר. אינני רוצה שיחשוב כי הוא יכול לברוח."

נאנחתי, ונלקחתי משם. שוב הובלתי בשבילי הכפר ושימשתי כבידור למקומיים. באותו רגע שנאתי אותם. רציתי לראות את השדים נוחתים עליהם וקורעים מעליהם את בשרם, אך אני מניח שבימים האלו על אדם לנהוג בחשדנות בזרים, אם איננו רוצה ליפול ברשתם של נוכלים. אמון לא זהיר מסוכן אף יותר מחוסר-אמון מוגזם.

את הלילה ביליתי בתא קטן בבקתת קש מצחינה. התהפכתי על מזרן הנצרים שסופק לי שוב ושוב, ודרך החלון הקטן הבודד יכלתי לראות, באורו של הירח החיוור, את האש שבקעה ממגורי ראשי הכפר. עם זאת, הייתי עייף ביותר, ופעמים רבות שקעתי בשינה טרופה, שממנה ניעורתי בבהלה בכל פעם שדימיתי כי אני שומע את משק כנפיהם של השדים. פניה של אימי הופיעו מול עיני שוב ושוב, ואודה בפניכם כי הייאוש והתסכול, כמו גם הגעגועים אליה, הובילו אותי לבכי. בסופו של דבר שקעתי בשכחה עכורה, מודע בחלומותיי במעומעם למצוקה שנמצאתי בה בחיי האמיתיים.

בסופו של דבר הגיע הבוקר, ועמו הידיעה כי הלילה לא הביא עמו דבר. לא התקפה מצד שדים מעופפים, ולצערי, גם לא קבוצה של ניצולים. נידונתי להיקשר לגזעו החשוף של עץ גבוה, אשר עמד באחת מפינות הכפר, עד אשר אמות מרעב, ואז גופתי תרקיב שם, ותזכיר לכולם כי הנילומבו לא מקבלים אורחים בסבר פנים יפות. כמובן, שהמשפט האחרון הוא רק פרשנותי הסובייקטיבית לדרכיו של השבט הזה, המתועב בעיניי. בכל השנים שעברו, לא דעכה שנאתי אליהם, אך אני סוטה מהנושא.

יכלתי רק לתהות מה עלה בגורלם של הניצולים, בשעה שהובלתי אל מקום מותי המיועד: אולי טעו בדרכם; אולי נטרפו על-ידי חיות-פרא או שדים; אולי בחרו לפנות למקום אחר בדרכם. אכן, אם ידעו על שבט הנילומבו יותר משידעתי אני כאשר בחרתי להגיע לכפרם, כנראה בחרו בחוכמה.

נשאתי את גורלי בגאווה. באותם רגעים ראיתי בשבטי הילידים את הברברים האלימים והבורים שלימדו אותי עליהם בזמן ששהיתי בשטחי האימפריה. רציתי לראות בעצמי איש האימפריה המתקדם והמלומד, אך ידעתי כי גם שם לא הייתי רצוי, וכי אלו שהטיפו לקדמה ולתרבות היו שטופי דעות קדומות ושנאת זרים כאותם אנשי-שבט שעמדו לחרוץ את דיני באותו היום. בימה מאולתרת הוקמה בגובה חמישה מטרים, והוכרחתי לטפס בסולם עד אליה. אז נקשרתי בידי כמה שומרים כוחניים, בזמן שזקני השבט ליהגו בפני הקהל על הדוגמא שאשמש במותי לכל הגנבים והשקרנים שיחשבו לגזול דבר מה משבטם. השתעשעתי במחשבה שבזמן שהם ידברו ינחתו עליהם השדים המכונפים, וישימו בכך את דבריהם ללעג, אך כמובן שדבר לא קרה. מקלות, אבנים, ירקות רקובים, ודברים גרועים מהם הושלכו עליי, ואז הושארתי במקום למות. עצמתי את עיניי, וניסיתי למצוא דבר מה לחשוב עליו. מפליא עד כמה קשה למצוא נחמה בדברי חוכמה כאשר אתה עומד בפני סיום חייך. בשטחי האימפריה מתקיימות מספר דתות במקביל, מלבד דת המדינה אשר שמה את הקיסר בתפקיד האל, אך לאחר שגורשנו משם החלטתי שהן כולן הבל-הבלים. לילידים יש אמונה בכוחות הטבע, ברוחות החיות של האדמה, היערות, בעלי-החיים והעולם כולו, אך לא יכלתי למצוא שום נחמה לנפשי בכך שאתאחד בקרוב איתן. העדפתי, ועודני מעדיף, להיות רוחי שלי, ולעשות למען מטרותיי ושאיפותיי. אולי חלק יקראו לי אנוכי, אך אני אקרא להם צבועים, או גרוע מכך – אנשים המשלים את עצמם, או משקרים לעצמם לגבי המניעים של מעשיהם.

כך, לקראת ערב, כבר חשתי בתשישות מה, לאחר שהשמש הכתה בראשי במשך שעות. הבטתי באנשים שתחתיי, וצפיתי ברעבתנות בכל ילד שלעס בהתלהבות פלח מלון, או אדם שלעס חתיכת בשר. מדי פעם עצרו קבוצות של סקרנים ליד העץ כדי להביט בי, אך לקראת הערב נעזבתי לנפשי, וזאת הייתה מדוכדכת למדי באותו הזמן. קיוויתי שהדבר לא יארך זמן רב, וניסיתי לדמיין את עצמי הופך לרוח-רפאים, רודף את אנשי-הכפר בשל מה שעשו לי, ומהלך עליהם אימים.

אינני יודע מתי בדיוק קרה הדבר, אך מתישהו במשך הלילה ניעורתי מהזיותיי לקול לחישה קלוש. מישהו עמד תחת העץ, וקרא אליי. השבתי כי אינני שומע את דבריו – מכיוון שבאמת לא שמעתי. ציפיתי שילך משם, וכך באמת עשה, אך להפתעתי חזר מאוחר יותר ובידיו סולם. דקה לאחר מכן היה לידי, מתנשף קלות.

"מה רצונך?" שאלתי בקול צרוד וחלוש, ונעניתי בנאד מים שהוצמד לפי. שתיתי כפי ששותה אדם אשר היה תלוי על עץ בשמש במשך יממה, ואז הבחנתי כי הידיים שהושיטו אליי את הנאד - ידי אישה הן.

"מי את?" שאלתי, בעוד הכרת-התודה משתלטת עליי.

"אני שיפחה כאן בכפר. אני רוצה לברוח מכאן, אבל אני זקוקה לעזרתך."

"ובכן, אני לא במצב לעזור לך כרגע, כפי שאת רואה."

"אם אשחרר אותך, תוכל להוביל אותי ביער, כפי שמצאת את דרכך לכאן?"

"אעשה כמיטב יכולתי, אבל אני זקוק לתיק שלי. יש לי שם ציוד שנחוץ לי כדי שנמצא את דרכנו."

כוונתי הייתה, כמובן, למפות שעוד נותרו עימי. באותו רגע התחרטתי על שנתתי כמה מהן לניצולים. חשבתי בתמימות כי נתקבל בסבר פנים יפות, וכי מילות ההזהרה שלי יתקבלו בברכה. הייתי צעיר באותם הימים, בהחלט, וכנראה שהיחס שלו זכינו אני ואימי מאנשי האימפריה לא היה מספיק כדי ללמדני את דרכם של בני-אדם. ואולי, השנים בקרב המסאי עמעמו את עוצמת הזיכרון, והחזירו את אמונתי בטוב-האדם. כך או כך, למדתי מהר שלא כל שבטי הילידים ערבים זה לזה.

בזמן ששקעתי שוב במחשבות, נראה היא כי היא השתהתה. תהיתי אם תפסו אותה השומרים, או שאולי התחרטה, והחליטה כי הסיכון לא שווה לה. ניסיתי לאמץ את עיניי, אך ממקומי לא יכלתי להבחין בתנועה או דבר בעל-ערך. האור שהגיע מאזור מרכז הכפר הרס את ראיית הלילה שלי. התחלתי לשקוע שוב ביאוש.

אך אז שמעתי קול רגלים נעות במהירות, והבחנתי בצל נע בכיווני. לבי החל פועם במהירות רבה, בשעה שסולם הונח שוב לידי, והצל החל בטיפוס. הייתה זאת שוב הנערה ממקודם, ועל גבה היה מונח התיק שלי. בידיה אחזה סכין ארוכה. היא החלה לחבוט בחבלים בניסיון לבתק אותם, אך הסכין לא הייתה חדה במיוחד, והדבר לקח זמן.

לחרדתי שמעתי קולות של רגלים נוספות אשר נעו לכיווננו. ואז, לדאבוני, ראיתי לפיד, ותחת אורו נראו כחמישה שומרים חמושים. הם קרבו לעץ, והבחינו בסולם, אך האש מהלפיד הפריעה להם לראות אותנו בחשכה.

מנהיגם צעק מספר מילים, אך הבחורה שתקה, ורק המשיכה לנסות לנסר את החבלים במרץ. גם לו הייתה מצליחה במשימתה – לא יכלתי לגבור על חמישה גברים חמושים. בוודאי שלא במצבי הנוכחי.

ואז בעט אחד מהם בסולם, והיא נצמדה אליי תוך שהיא פולטת קריאה מבוהלת קלה. המנהיג צעק עוד כמה מילים מלמטה, שיכלתי לדמות כי הן אומרות "מי שם?" גם בלי להכיר את השפה. היא בחרה שלא לענות, ורק נאחזה בי ובחבלים שעוד הקיפוני בכל כוחותיה. כעת היינו שנינו לכודים על העץ. מצבי נעשה גרוע עוד יותר, אם היה הדבר אפשרי.

ואז שניים מהם כיוונו אליי קשתות, וידעתי בוודאות כי הסיפור הולך להיגמר.

המנהיג צעק דבר מה לעברנו, ומשלא נענה שוב הורה לאנשיו לבצע את מטלתם. זוג חצים נורה, וננעץ בחבלים, ביני לבינה. המנהיג צעק עוד דבר, והאישה פלטה צווחה מפוחדת וצעקה דבר מה חזרה לעברו. הוא גיחך. ברגע זה הבחנתי בדבר אשר גרם לי להאמין שמצב הכוחות עומד להשתנות במהרה. הייתה זאת אוושה מרוחקת של משק כנפיים. צעקתי לעבר המנהיג בשפת הסוחרים כי יחדל מהירי, וכי זאת היא רק שיפחה אומללה, וחבל שיטול את חייה. הוא ענה לי, באותה השפה, כי שיפחה שעשתה מעשה שכזה תיענש בחומרה, ושסביר כי תצטרף אליי לעץ בקרוב. התחננתי בפניו על חייה, והצעתי לו שיעשה בה כל דבר שיחפוץ, ורק שלא יהרוג אותה. ראיתי על פניו שהמחשבה מצאה חן בעיניו, למרות שידעתי כי התכוון להרוג אותה ממילא לאחר המעשה. באותו הרגע כבר יכלתי לשמוע בברור את קול הכנפיים המכות באוויר, וידעתי לזהות את טיבו. צעקתי שוב לעבר המנהיג, אך הוא אמר לי שאשתוק, ולא - יהרוג את שנינו בו במקום. הסולם הונח שוב בקרבתנו, ואחד השומרים התכונן לעלות עליו. אז עצר, וציין בפני המנהיג משהו בקול של שאלה, וניחשתי כי הוא תוהה לגבי קולות הנפנוף שנשמעו. כמה שניות מאוחר יותר הוצף הכפר בשדים מכונפים וקולות בהלה.

השומרים ירו את חציהם הבאים לעבר השדים, ובכך חרצו את גורלם. מיד לכשהבחינו היצורים באיום, שהואר בנוחות רבה על ידי הלפיד שאחז אחד השומרים, עטו עליו. צרחות הבהלה שלהם הפכו לגרגורי מוות בתוך שניות. בכך נפטרתי מאיום אחד, אך כעת היה עליי להתמודד עם האיום הגדול יותר, ולא היה לי זמן רב לשקול אפשרויות. פקדתי על הנערה לשחרר את ידי מהחבלים, וכזאת עשתה. ברגע שידי האחת שוחררה, הנפתי אותה אל הסולם, והחלתי להכות בחבלים בעצמי. אולי היה זה כוחי העדיף, אולי היה זה כוחו של הייאוש והטירוף שאחזני באותו הרגע, אך החבלים נכנעו במהרה, והצלחתי לפתל את עצמי אל מחוץ לקברי שעל העץ, ואל הסולם.

אמרתי לה לאחוז בי חזק, ואז פיתלתי את רגלי יחד עם הסולם בתשעים מעלות ימינה, וכרעתי קדימה. התוצאה הבלתי-נמנעת הייתה שהסולם נפל קדימה על גבי גדר העץ שהקיפה את הכפר, ואנחנו איתו. נחתנו בעבר השני, והתחלנו להתגלגל על הקרקע המכוסה דשא, כי הכפר היה נטוי על גבעה. התגלגלנו כך במורד המדרון, ונותרנו מסוחררים וקצרי-נשימה במשך רגעים מספר. שאלתיה לגבי מצבה, והיא אמרה כי היא בסדר, אך ראשה סחרחר. השבתי כי גם אני כך, ונותרנו חסרי תנועה, עד שהעולם הפסיק לנוע במעגלים.

אז קמנו יחדיו, ופתחנו במנוסה מבוהלת אל תוך היערות, נחושים בדעתנו להגדיל כמה שנוכל את המרחק בינינו ובין כפר הנילומבו, והשדים המכונפים.

"מה הם היצורים האלו?" היא שאלה אותי, קצרת-נשימה.

"אינני יודע. הם הופיעו לפני שלושה ימים, ומאז נראה שאינם חדלים לתקוף."

"אם כך, אמרת את האמת."

"בהחלט."

לאחר כמה דקות של שתיקה, היא צעקה שאינה יכולה יותר לרוץ. עצרתי וקיללתי, ואז חזרתי לאחור והבטתי בה. היא נראתה תשושה, ונשענה על עץ קרוב. אחזתי אותה בידי, והשלכתיה על כתפי. היא לא מחתה, וכך המשכתי לנוע במשך זמן מה, משתדל שלא להיכשל וליפול בסבך הצמחייה. ידעתי שלא אוכל להמשיך עוד זמן רב, ונאלצתי לסמוך על המחשבה כי מתקפת השדים תעסיק, אם לא תשמיד, את אנשי הנילומבו, ותספק לנו שהות להימלט ביום המחרת. לכן העברתי את תשומת לבי מחיפוש דרכי מילוט לחיפוש מקום שעשוי לשמש אותנו ללילה, ונראה שאלת-המזל שעתה אליי באותו הרגע, מכיוון שתוך זמן לא רב איתרתי מערה על מדרון סלעי. בעלת-בריתי החדשה אמרה לי כי היא מסוגלת להמשיך ללכת, וכך סייענו זה בידי זו לעלות במעלה המדרון, עד שהגענו לפתח המערה. בנוסף לאורו של הירח, סייע בידנו האור שנבע מכפר הנילומבו, אשר עלה כעת באש. כשישבנו על שפת המערה, נדהמים ומותשים, חשבתי כי הנוף יכל להיראות רומנטי, לולא כל הנסיבות. כאשר נכנסו אל המערה, ראיתי כי למרבה הנוחות הוכן שם מצע של עורות ופרוות ישנים, אך נראה היה שלא נעשה בהם שימוש מזה זמן רב. אם כן, החלטתי כי מדובר במאורה של ציידים, שהחליפו את שטח פעילותם, או נהרגו במהלכה, ונשכבתי. בת-בריתי נשכבה במרחק כמה מטרים ממני, ופלטה אנחה ארוכה.

"אני לא מאמינה שיצאתי מהמקום ההוא."

"ובכן, הוא מאחוריך כעת, אך עדיין לא יצאנו מכלל סכנה."

"ובכל זאת... תודה לך."

שתקתי. חשתי גאווה מסוימת, ומלותיה מלאו אותי בחום, בשעה ששקעתי במהירות בשינה...

אותות מבשרי רע... ציפורים שחורות ממריאות מעל גופות שחוטות... חיילים צועדים בטור... סערה שאין לה סוף ואין לה התחלה... עיגולים של מוות אדום במרכז שדה שטוף גשם...

משהו העירותי משנתי. חשתי נוכחות נוספת בקרבתנו, ונדרכתי מידית. יכלתי לראותו בפתח המערה, כמו צופה בנו. צורתו הכללית הייתה כשל דוב, אך עיניו... עיניו זהרו באדום. הזוהר הזה ריתק את מבטי. נראה היה כי הוא מביט ישירות אל עיניי שלי, ועיניו כאילו חדרו דרכי, גיששו בתוככי נפשי. במשך דקות ארוכות הוא פשוט עמד שם, ואז, כמו להוסיף שאלה על תהיה, הפנה את מבטו הצידה, ועזב את המקום. ניסיתי לקום, אך כל שריריי כאבו. באופן משונה, חשתי כי תחושת הסכנה עוזבת אותי, וברגע שזה קרה העייפות חזרה ותקפה אותי. כמעט מופתע, נרדמתי שוב...

למחרת בבוקר, גיליתי כי היא משקימה קום, וכי הביאה לי פירות יער אל המערה. אירועי ליל אמש כמו הפכו למעין חלום משונה, כעת במציאות השונה והמוארת. בזמן שאכלתי, תהיתי אם הדברים היו יכולים להיראות כחלום לו היו מתרחשים באור יום מלכתחילה. לאחר מכן בחנתי אני את המפות בתיקי, וכשחשבתי שידעתי היכן אנחנו, ולאן עלינו לפנות, מיהרנו לצאת את המערה, ולהתחיל לצעוד. כשהבטתי על צלע ההר ראיתי את כפר הנילומבו עדיין עומד על תילו, פחות או יותר, אך לא הייתה לי כל דרך לדעת האם הם שרדו את ההתקפה של ליל אמש. לכן, החלטתי כי נהיה בטוחים יותר רחוק מכאן. צעדנו ביערות במשך כשעות, ובזמן זה סיפרתי לה מעט משקרה אותי בימים האחרונים, והיא סיפרה לי מעט על חייה: שמה היה נאירה. הורי-הוריה נישבו בפשיטה שערכו הנילומבו בקרב בני-שיבטה לפני שנים רבות, ומאז חיו כעבדים. הנילומבו, שתיעבו את הרעיון של התערבבות עם השבטים האחרים, אך היו זקוקים לעוד עבדים, הרשו לעבדים שלהם להתחתן וללדת ילדים. ילדים אלו נידונו להיות גם הם להיות עבדים, אך הובטח להם כי ילדיהם שלהם יהיו חופשיים. הבטחה זאת הייתה, כמובן, שקר גס, וכאשר אביה של נאירה התקומם שעה שבאו לקחת את ילדתו ממנו, שיפדו אותו הנילומבו על חניתותיהם אל מול עיניה. אימה איבדה את רצונה לחיות לאחר מכן, וכמה חודשים מאוחר יותר, קרסה בזמן עבודתה ומתה גם היא. מאז, היא שימשה כשיפחה אצל הנילומבו, וחיכתה ליום שבו תימצא בידה ההזדמנות להימלט מידם ולחיות חיי אדם-חופשי.

"אבל סיפרתי לך את כל זאת, ואתה לא אמרת לי אפילו את שימך." היא ציינה לפתע, ואני חשתי נבוך.

"ובכן, שני שמות יש לי. איזה מהם תעדיפי?"

היא חשבה מעט, ואז הביטה אליי וחייכה: "את זה שאתה מעדיף."

"ובכן, זה יהיה 'עיט אמיץ'. השם שניתן לי על-ידי זקני שבט המסאי."

"ומהו שימך השני?" מיהרה לשאול, והפעם היה זה תורי לחייך.

"אומר לך שם אחד ביום. תצטרכי להמתין עד מחר."

היא העמידה פני כועסת לרגע, ואז הסיטה מבטה במהירות לימינה, ופניה אורו.

"מה?" שאלתי, כאשר פתחה בריצה קלילה, אך לא נעניתי. אי לכך משכתי בכתפיי, ועקבתי אחריה. מצאתיה עומדת ליד בריכה קטנה, שמי פלג זרמו לתוכה במפל קטן, שגובהו נמוך מעט מגובה אדם. כרעתי לידה ונגעתי במים. הם היו קרירים למגע בשעה זו של היום, אבל לא קרים מכדי להתרחץ בהם.

"הסתובב כעת אל הצד השני." אמרה, והחלה להתיר את קשרי חולצתה.

הסמקתי, מלמלתי משהו, וצעדתי הלאה ממנה, לכיוון העצים.

"לא התרחצתי כבר זמן כה רב... אני מאושרת כל כך עכשיו." שמעתי אותה אומרת מאחוריי, וחשתי שוב את התחושה החמימה הזאת בתוכי. אולי בכל זאת ישנם בני-אדם טובים. בני-אדם שאפשר לסמוך עליהם. בני-אדם, שחשתי בצורך עז להביט בהם, למרות שהיה לי אסור.

וכך הגנבתי מבט, מבין השיחים שבהם הסתתרתי, ובהיתי בגופה הערום בשעה שרחצה תחת המפל. כעת, כאשר הסירה מעליה את בגדיה הדלים והמסורבלים, ושטפה מעל פניה ושערה את הלכלוך, נראתה מצודדת ביותר, ואני מצאתי את עצמי חש משיכה כלפיה, ונזכרתי בבנות המסאי אשר ביליתי איתן מדי פעם לילות שובבים בחורשות או באזורי המרעה. לרגע נראה כי הבחינה בי, ואני מיהרתי להצמיד פניי לקרקע, וחשתי מבוכה מתפשטת בתוכי.

כאשר סיימה, ואני העמדתי פני מביט על הנוף, קרבה אליי, ואמרה: "ועכשיו אתה."

על פניה היה מבט ערמומי שלא הבנתי. צעדתי לעבר הבריכה, פשטתי את בגדיי, ונכנסתי פנימה. או אז הבנתי את כוונתה – היא לא הסירה ממני את עיניה במשך כל הזמן. צללתי אל תוך הבריכה, כשרק עיני ואפי מעל המים, והפרחתי בועות. היא צחקה, וסימנה באצבעה כי לא טוב הדבר בעיניה.

"לא תצא מזה כל כך בקלות. אני רוצה שתעמוד."

"אבל-"

"אני בטוחה שהגנבת מבט הגון קודם. הדרך היחידה להשוות את החשבון היא אם תראה גם לי את הכל."

לא הייתי בטוח כלל כי הייתה זאת דרך להשוות את החשבון, אך הדרך שבה היא נהגה בכל הנושא, והצורה הישירה שבה הביטה בגופי הערום בזמן שרחצתי בבריכה, גרמו לי לתחושת אשמה ומבוכה, יותר מאשר התחושה המוחמאת שלה אולי הייתם מצפים. אכן, בימים אלו הייתי צעיר. כעת, אני מניח שהייתי מבין את הרמז, ומקדם את העניינים מהר יותר.

בעת הצהריים גילפתי לי חנית עץ מהסכין שבו השתמשה כדי לחתוך את כבלי בלילה הקודם, והצלחתי לדוג לנו מספר דגים מהזרם על ידי שיפודם עליה. היא התרשמה ממהירות הרפלקסים שלי, ואני התרברבתי על כך שהייתי מנהיג ציידים בשבט המסאי. עם רדת הערב תרנו אחר מקום מסתור שנוכל להעביר בו את הלילה. המערה של ליל-אמש הייתה נוחה ביותר, ואני קיוויתי למצוא אחת נוספת בצלע הגבעה הסלעית שלאורכה נענו, אך הדבר ארך זמן-רב יותר הפעם. למרות זאת, בסופו של דבר עלה בידנו לאתר מערה עמוקה ומרווחת מספיק עבור שנינו, ופרשנו עליה יצוע מעלים ועשב שהכנו מוקדם יותר במשך היום. זאת לא הייתה מיטת אפיריון מלכותית, אבל זה בהחלט היה טוב יותר מסלע. לאחר זמן מה שבו היינו שרועים כך, היא הסתובבה לכיווני.

"מחר תגלה לי את שימך השני?"

"כן."

"האם הוא יאכזבני?"

"אינני יודע."

"אני מקווה שהוא יפה כמו שימך הראשון. הוא מצא חן בעיניי."

חשבתי מעט. באותם הרגעים, ניתן לומר כי ההורמונים קצת ערפלו את חשיבתי. ניסיתי פניה מגושמת.

"אני מקווה שלא רק שמי מצא חן בעינייך."

היא הפנתה את ראשה בחדות לצד השני.

"למה אתה חושב אותי? רק בגלל שאני שיפחה, זה לא אומר שאני-"

"לא, לא לכך התכוונתי. פשוט..."

ניסיתי לפייס אותה, אך המילים יצאו מבולבלות. לבסוף, שתקתי.

לאחר זמן מה שוב פנתה אליי.

"אני מתנצלת. אני יודעת שלא התכוונת להתייחס אליי בחוסר-כבוד."

שתקתי.

"אני לא יודעת, אני חושבת שלאחר כל מה שעבר עליי מאז שראיתי אותך מובל אל הכפר, אני מבול-"

קרבתי אליה במהירות, ונשקתי לה. היא לפתה את פניי, ונישקה אותי חזרה.

התעלסנו על אותו מצע של עלים במשך זמן רב אותו הלילה. אינני יודע כמה זמן בדיוק ארך הדבר, אך בהחלט לא מיהרנו, ושנינו באנו על סיפוקנו בסופו של דבר. הייתי מופתע מרמת הידע שהפגינה, אבל אז הבנתי שבתור שיפחה כנראה מילאה אחר כל הצרכים השונים של אדוניה. ריחמתי עליה בשל מה שעברה, ונשקתי למצחה באהדה. לאחר מכן נפלה עלינו תרדמה שלווה ביותר. אני עדיין זוכר את הרגעים הללו בחיבה רבה. לו רק השכלתי יותר להיזהר לאחר מכן...

התעוררתי לתחושת אי-נוחות באבריי וקול גיחוך מרושע. היה זה מעבר חד מהתחושה הנעימה הכובשת שאיתה נרדמתי, ולקח לי מספר שניות לנער מעליי את קורי השינה ולהבין כי אני נמצא בעצם במצב סכנה.

גיליתי כי נקשרתי בשלשלאות לסלע בולט בשעה שישנתי. במרחק מה ממני, ראיתי את נאירה, פניה אחוזות בידיו של בן-בליעל שנזם באפו, ותספורת מוהוק מעטרת את ראשו, הקרח מלבדה. שני מנוולים נוספים, גדולים, שעירים, ומכוערים למראה, עמדו במרחק שני צעדים מהם, וגיחכו להנאתם בזמן שהנבל הראשי ליקק את פניה של הנערה.

נעמדתי על רגליי, וניסיתי לזנק עליהם. אז, כמובן, נבלמה תנועתי באחת על-ידי השלשלאות, שהתירו לי מרחק תנועה של שני מטרים לכל היותר. השתדלתי שלא לאבד את שיווי משקלי עקב העצירה הפתאומית, ואז ראיתי שמשכתי במעשיי את תשומת ליבם של הברנשים הנאלחים.

"התעוררת לבסוף. אמור לי, איזה גבר הוא זה אשר ישן בזמן שאנחנו לוקחים ממנו את הנערה שלו?"

"מדוע שלא תצעד הנה ותאמר את זה, בטווח אגרופיי." סיננתי.

"הו, אז אתה רוצה להיות גבר אחרי הכל. אם כך, אמלא את משאלתך."

ובאומרו זאת השליך את נאירה לריצפה בגסות, וקרב אליי בצעדים מאיימים. הוא נעצר במרחק בטוח ממני, בשעה שנאבקתי באסוריי ככלב שמירה המנסה לנשוך אדם העומד רק במרחק כמה צעדים מטווח השרשרת שלו. או אז הוא בעט בי במבושיי, ופרץ בצחוק כאשר קרסתי על הקרקע בכאב.

"עדיין מרגיש כמו גבר, ילד?"

שני חבריו גיחכו שוב, ואז פנו לעבר נאירה.

"אפשר להשתעשע איתה כבר גאנק?"

הוא צעד לעבר האחד ששאל את השאלה, וסטר לראשו.

"אמרתי שאני הראשון שמנסה אותה, נכון עולג? אז למה אתה שואל שוב?"

הוא חבט בו עוד מספר פעמים, עד שהבריון השני ביקש סליחה בקול מתחנן, ואז אחז בכוח בזרועה של נאירה, שניסתה לפתוח במרוצה אל פתח המערה. הוא משך אותה אליו בחוזקה, והפיל אותה שוב על ריצפת המערה. היא קראה בכאב, ואחזה בזרועה.

"לא כל כך מהר יפתי. לי ולחבריי כאן יש עניין או שניים איתך, לפני שניתן לך ללכת."

וכך, בזמן שצעקה, צווחה, שרטה, ונאבקה, אנס אותה גאנק, שבא על סיפוקו, ואז פשוט השתעשע בכך שסטר לה והיכה אותה. וכשסיים, הגיע תורם של חבריו.

אני לא אפרט בפניכם את כל שנעשה שם, אך אומר לכם כי למרות השנים שחלפו מאז, אני עדיין זוכר את אותו רגש נורא שחשתי – את אותו חוסר-האונים, התסכול, הכאב והצער, שחש אדם אשר רואה כיצד פוגעים ביקר לליבו, ואיננו מסוגל לעזור לו. אני קיללתי אותם וצעקתי במשך כל הזמן, ובכל פעם שצעקותיי הפריעו לריכוזו של גאנק, היה אחד הבריונים שלו או שניהם קרב אליי, ומכה אותי עד שנפלתי לריצפה, משתנק מכאב. בסיכומו של דבר, הייתי מעריך כי הדבר נמשך לא יותר ממחצית השעה, אך האמינו לי אם אומר כי לי נראה אז שנמשך הרבה יותר.

כשכילו בה את מעשיהם בקושי יכלתי לזהות אותה. פניה היו נפוחים, מלאי חבורות, וכחולים. גופה היה מוכה וחבול, ובשלב מסויים שברו מספר מאצבעותיה, כדי שלא תוכל לשרוט אותם. אני בטוח שגאנק גם סדק אחת או יותר מצלעותיה באחת מסדרות הבעיטות שלו. היא שכבה על צידה האחד, אוחזת אותו בזרועה מעוקמת, והשתעלה. יכלתי לראות דם על הסלע ליד פיה.

ואז הם פנו אליי. גאנק הרים אלה משוננת, ושני חבריו כנראה עמדו להסתפק בידיהם החשופות, שאומר כעת כי היו די גדולות.

"בבקשה, אני מתחנן בפניכם. עשו בי כאוות-נפשכם, נגד זאת לא אמחה, אך אנא, אם נותר בכם שמץ של רחמים כלשהו, אנא מכם – הרשו לה ללכת."

גאנק עצר את שני חבריו בזרועותיו החסונות, ואז הביט לעברי במבט בוחן.

"מה, אתה רוצה שנחוס על זה?" אמר, וסימן בבוז בידו לעבר גופה השבור של נאירה.

"אנא ממך." אמרתי, ודמעות בעיניי. לא ידעתי אם יש לו צד טוב, אבל רגשותיי השתלטו עליי, ולא ראיתי שום דבר אחר שיכלתי לעשות.

"אם זה כל כך חשוב לך-"

"כן, חשוב ביותר. בבקשה ממך, אדוני הרחום."

"בהחלט, בהחלט רחום אני. אתה רוצה שאני אתן לזה ללכת, נכון?"

הנהנתי, ותליתי בו מבט מלא-תקווה. גאנק חייך מזוית פיו, ואז צעד לעבר נאירה, והרים אותה בזרועה. היא נתלתה מאחיזתו כבובת סמרטוטים מרוטה, ואני התאמצתי ככל יכולתי שלא להישבר ולפרוץ בבכי.

"לשחרר אותה?"

"אנא..."

הוא חיכך את סנטרו הארוך מעט.

"לא."

ואז אחז בראשה בשתי ידיו, ופרק את מפרקתה.

עיניי התרחבו, והכל כמו קרה בהילוך איטי. צפיתי בגופה הרפוי נשמט לקרקע, וכמו נערם עליה. הבטתי בעיניה המתות, ובעיניו הרעות של האדם שהרג אותה... בחיוכו המלא שביעות-רצון עצמית. הוא החל לצחוק עליי.

"אתה ממש האמנת שאני אתן לה ללכת." אמר, וצחק. שני חבריו הביטו עליי בלעג, וטפחו לי על פניי קלות במין מחווה של השפלה.

"אתה... לא... אתה..."

"מה?" אמר, וצעד אליי, תוך שהוא שולף פגיון מחגורתו. "אינך מצליח להבין?"

"איך... מדוע? מ... מדוע?"

"מדוע? כי אני יכול. כי אתה לא במצב לומר לי מה לעשות. כי אתה טיפש."

"למה ה... ה..."

לא יכלתי לומר את המילה. לא יכלתי לבטא את הכאב, והצער, על מישהי שאך זה היכרתי, ואך זה הספקתי להתאהב בה, ואז איבדתי אותה באופן כה נורא.

"מה קרה? קשה לך לומר את זה? אתה צריך עזרה?" בשלב הזה כבר עמד לידי, וקירב את פניו לשלי בהתרסה.

"אתה... אתה..."

"אני הרגתי אותה."

"אתה... רוצח!!!"

המילים היו מילותיי, אך הקול לא היה קולי. לא הבנתי למה בדיוק גאנק נרתע ממני בבהלה. גם לא היה אכפת לי באותו הרגע, מכיוון שקרעתי את השלשלאות שאחזוני מין הסלע, והנפתי אותן בקשת לעבר אויביי. המכה הראשונית ריצצה את גולגולתו של עולג, וריסקה את רגלו של השני. גאנק נפל על עכוזו, ונסוג ממני בבעתה. הנפתי את השלשלאות שוב, במלוא זעמי, וריסקתי את זרועותיו. הוא זעק בכאב, וניסה לקום, אך ללא זרועותיו השבורות, פשוט התגלגל תחת זאת על ריצפת המערה באופן משונה. שלחתי את ידיי, אחזתיהו בגרונו, והרמתי אותו באוויר גבוה מעלי.

"אתה הרגת אותה, רוצח שפל שכמותך, וכעת אתה תשלם."

הוא ניסה לומר משהו, אך רק יבבה חנוקה נמלטה מגרונו. משכתי את ידיי לשני הכיוונים, והוא נקרע לשנים כמו שתי פרוסות נקניק שהופרדו זו מזו. מפל של דם שטף באחת את הריצפה שסביבי, ולאחר מכן הופנתה תשומת לבי לצרחות האימה של הבריון הנותר, אשר ניסה לדדות החוצה מהמערה. רציתי להגיע אליו, ומצאתי את עצמי עומד לידו מהר מכפי שציפיתי. הוא נפל על ברכיו, וייבב באומללות כי אחוס על חייו.

אחזתי אותו בחזהו, הרמתיהו, וחבטתי אותו בקיר. צעקתי בזעם, וחבטתי אותו שוב, ושוב, ושוב... כשחזרה אליי מודעותי למעשיי, נותרה בידיי מעין עיסה מדממת וחסרת זהות. השלכתיה מעליי, ואז התחלתי לצעוד לעבר גופתה של נאירה. תוך כדי הליכה חשתי כיצד זעמי מתפוגג, וכיצד התחושה המשונה שאפפה אותי מסתלקת יחד איתו. כשעמדתי לידה, חשתי שוב בצער, ומעבר לו, כהר עצום למראה ואפל עד מאוד, בתחושת האובדן. גרוני נחנק, עיניי דמעו, ופי התעוות. לא יכלתי לסכור עוד את רגשותיי.

כרעתי על ברכיי, ייבבתי, בכיתי, מיררתי במלוא גרוני, ופלטתי מילים חנוקות ולא ברורות מדי פעם, כ"למה", או "לאאאא", אשר נתערבבו שוב במהירות בקולות היגון.

לאחר מכן נשאתי אותה משם, וקברתי אותה בצמוד לצלע הגבעה. ערמתי תל-אבנים על קיברה, ונטעתי בו את פגיונו של זה אשר קטל אותה. הייתה לי הכוונה המלאה לשוב למקום כאשר יתאפשר לי, ולהעביר אותה לבית-קברות הולם. אך, בשעה ההיא, לא יכלתי לשאת אותה עימי.

נותרתי ליד הקבר במשך שעות, קרוע ומרוסק על ידי תחושות האובדן והבלבול שהצטברו בי בימים האחרונים. חיי, אשר נבנו מחדש בעמל-רב, נותצו כפי הנראה לשברים, ולא נותר מהם דבר. ועדיין לא הבנתי את שעבר עליי במערה קודם לכן, באותו הזמן.

לבסוף, קמתי מעל מקומי, והתחלתי לצעוד באיטיות עגמומית לעבר הכיוון שהתוויתי בהסתמך על המפה שלי. דאגתי להחליף את הסכין הקהה ששימשה אותי להימלטות מהכפר, באלתו הממוסמרת של גאנק המנוח, וכעת הנחתי אותה על כתפי בשעה שצעדתי. השמש בישרה לי כי לא מזמן עברו צהרי היום, וכי אם לא אנוע מהר לא אגיע רחוק בטרם ירד הליל. ועם זאת, התקשיתי להניע את עצמי. הילכתי כסהרורי, ורגשותיי סוערים בתוכי. חשבתי על אימי, על בני-הכפר שהיכרתי, על כך שאולי כולם מתו, כפי שמתה נאירה... עד אז לא הרהבתי עוז להתמודד עם המחשבה, והדחקתי אותה בעזרת התקווה כי כולם לכודים במקום כלשהו, ואני אוכל להצילם אם רק אתאמץ במלוא כוחי. כעת, חשתי שמאמציי היו לשווא, וכי חייהם נגדעו זה-מכבר.

עמדתי על קצהה של קרחת יער קטנה, ולא ידעתי בדיוק כיצד הגעתי אליה, ולכן שלחתי יד אל תיקי, ושלפתי ממנו את צרור מפותיי. צעדתי למרכז קרחת-היער, בעודי אוחז את המפה, וניסיתי לשחזר במוחי את צעדיי, כדי להבין היכן אני עשוי להיות. לא היה שום אזכור במפה לקרחת יער באזור. תהיתי לעצמי אם הסיירים שעברו כאן פשוט פספסו אותה, ואז שמעתי קול מבשר רעות מימיני, והרמתי את מבטי לעבר מקורו.

הקול היה קול חריקה, שמשמיע ענף עץ אורן, כאשר מותחים קשת העשויה ממנו. במרחק עשרים מטרים ממני עמד בחור צעיר, וכיוון אליי חץ, שחודו הבהיק בשעה שקרני השמש נחו עליו. לידו עמד אדם מבוגר יותר, אשר אחז בחנית, אך נראה יותר כנשען עליה. שניהם עטו מעילים חומים-דהויים מרופטים.

"משיג-גבול! הסר את נשקך."

שקלתי הסתערות ישירה על שניהם, אבל ידו של הצעיר הייתה יציבה על הקשת, ולא אהבתי את סיכויי. נאנחתי, והשלכתי את האלה הממוסמרת לקרקע. תועלת רבה היא הביאה לי באמת.

"כעת, כרע על ברכיך."

בשלב הזה כבר התחיל להימאס עליי למצוא את עצמי במצבים שכאלו, ולכן החלטתי שעדיף לי לנסות את מזלי במנוסה דרך הצמחיה. ברגע שעיניי תרו לצדדים, שמעתי רחשים מהשיחים שמאחוריי.

"אל תחשוב על זה אפילו. אתה מוקף."

"הרבה אבטחה בעבור קרחת יער ריקה."

"שתוק, וכרע על ברכיך כפי שציוויתי."

כרעתי על ברכיי, והרמתי את ידיי לאות כניעה. חשבתי במרירות על המאמץ והמזל שנזדקקתי להם כדי להימלט משבי אחד, ועל כך שעשיתי כל זאת רק כדי ליפול בשבי אחר מספר ימים לאחר מכן. נראה שאלת-המזל העדיפה להאציל מטוב ליבה על אחרים.

שניהם קרבו אליי בצעדים זהירים, ואז נעצרו.

"מה מעשיך כאן?"

"טעיתי בדרכי. ברחתי מכפר של בני-שבט הנילומבו לפני כמה ימים, ומאז-"

"בלום פיך. האלה שאתה אוחז בה – היא הנשק של לוחמי הניקונדה, בעלי-בריתם של שבט הנילומבו, ואויבינו המושבעים."

"ובכן, הרגתי אחד מהם היום בבוקר..." העדפתי שלא לציין את העובדה שגברתי על שלושה, מכיוון שנראיתי מורעב במקצת, ולכן בחרתי תחת זאת לשקר.

הצעיר גיחך.

"אתה הצלחת לגבור על לוחם ניקונדה? הוא היה צריך להיות טיפש במיוחד."

"לא הייתי מכנה אותו בדיוק מבריק-" חשבתי על השניים הנוספים שהרגתי. הפעם, לא הייתי צריך לשקר.

"שתוק! אני רואה ומריח את הדם שעליך, אך לדעתי אתה פושע בן ניקונדה, שרצח עוברי-אורח תמימים, כפי שנוהגים לעשות בני-שבטך, וכעת אתה מנסה לשטות בנו."

"תשמע-"

"שמעתי מספיק!"

הוא הרים את קשתו, וכיוון את החץ אל צווארי. עצמתי את עיניי, וקיוויתי שלא אחוש דבר.

ובאמת, לא חשתי כל כאב, אבל זאת מפני שלא נוריתי. לאחר כמה שניות ארוכות של המתנה, פקחתי שוב את עיניי.

ידו של הזקן הייתה מונחת על זרועו של הצעיר, והוא הביט לעברי במבט בוחן. הוא צמצם את עיניו, ונראה שסקר את תוי-פניי.

"האם זה יתכן... האם זה... כן. כן... אני חושב ש..."

"מה?" שאל הצעיר בחוסר-סבלנות.

הזקן צעד צעד קדימה, ופנה אליי:

"אתה הבחור ששימש לנו מדריך לפני כמה ימים, נכון?"...


 
דרג את המאמר  דירוג מאמר
תוכן דירוג תאריך שם
 
‏20/‏11/‏2008 תמרא
 
הוסף תגובה   |   שלח לחבר תגובות גולשים
למאמר זה התפרסמו 9 תגובות
 
  תגובות  
  מרתק
Angel   - ‏24/‏08/‏2006 17:49 
1.
  אחלה! תמשיך!
that_one   - ‏28/‏08/‏2006 00:54 
2.
  תודה לשניכם
אריק.ש   - ‏28/‏08/‏2006 14:48 
3.
  מפה.
Spike   - ‏07/‏09/‏2006 00:29 
4.
  מפה תהיה שימושית אחרי שהעולם יהיה יותר מסודר
אריק. ש   - ‏08/‏09/‏2006 15:49 
5.
  ממש אחלה של סיפור
pini   - ‏10/‏09/‏2006 20:00 
6.
  נחמד ביותר אבל
אלוהיה   - ‏10/‏03/‏2007 19:54 
7.
  אכן, יש ריצה בהתחלה, וזה ישונה בעתיד.
אריק.ש   - ‏31/‏03/‏2007 22:33 
8.
  סיפור אדיר
פנחס   - ‏12/‏09/‏2009 20:23 
9.
 




חיפוש מותאם אישית של
חדרי משחק
משחק הממלכה
פורומים
חץ הזמן - סולאר קטאליסט
הורדות למשחק התפקידים חץ הזמן
סולאר קטאליסט מוצרים
הרפתקאות חץ הזמן
כתבות חץ הזמן
קדימונים וטיזרים
חוקרי חץ הזמן
ממלכות עתיקות - הפורטל
דרושים באתר
כתבות
כתבות מתורגמות
סיפורים
מיתוסים
אישים בהסטוריה
הספרייה
ביקורות סרטים
מיניאטורות
גלרית גולשים יוצרים
משחקי לוח וקלפים
מוזיקה
לוח אירועים
ספריית סרטים
קורסים וחוגים
קישורים
משחקי תפקידים
עולמות וערים
מילון מונחים משחקי תפקידים
דמויות
כלי נשק וחפצי קסם
הרפתקאות
משחקי מחשב
הורדות ועזרים
משחקים ברשת
משחקים
אוצרות הממלכה
יריד הממלכה - משחקים
רקעים לשולחן עבודה
שומרי מסך
משחקים סלולאריים
חזיונות וידאו
רדיו - טרובדור
קהילות - משחקי תפקידים
עולמות
כללי
Senctus Bellum
דמויות
סיפורים
גזעים
באנרים
לוח יד שנייה
משכילון
הקליידוסקופ
חברים באתר
  ערוצי RSS
  חיפוש באתר  
 
 
 
 
 
ראשי | אודותינו | כניסה לחברים | הרשמה | תקנון אתר | צור קשר
סרטים | זכויות רפואיות