גולשים כרגע באתר
‏יום רביעי ‏18 ‏יולי ‏2018
הפוך לדף הבית   הוסף למועדפים
משחק הממלכה | פורומים | חדרי משחק | ממלכות אישיות | אוצרות הממלכה | משחקי תפקידים | ממלכות עתיקות | ראשי
צור קשר לוח יד שנייה   חברים באתר   בלוגים   אודות ממלכות   הרשמה   כניסה לחברים
 
צאט הממלכה קוביות משחק - זריקת קוביות פעילויות - משחק הממלכה הודעות פרטיות - חברים פורומים - הודעות אחרונות כרטיס אישי מה חדש באתר?
שלום [אורח] התחבר
 
ממלכות עתיקות - הפורטל > סיפורים

רקיע כהה לנצח -ו-


7.6.2007
סיפור ערפדים בהמשכים- חלק ו'
דירוג מאמר
צפיות: 7420
רקיע כהה לנצח
 
המוסיקה הייתה רועשת. צעירים - רובם לבושים בשחור - ישבו, שכבו או רקדו בפיזור דעת.

כאשר רוג'ר תפס את מקומו ליד הבר כולם כבר היו שתוים כהוגן (או יותר), ואלקסה רקדה בפראות מול בחורה ארוכת שיער, שללא ספק תזין אותה מאוחר יותר הלילה.

הוא הזמין משקה חזק, וקיווה שחילוף החומרים החדש שלו לא ימנע ממנו להשתכר. בחורה נאה ביותר התיישבה לידו, ודאגה לקבע את מבטה הישר לפניה.

רוג'ר נעץ בה מבט מהצד, והיא, לאחר שקלטה זאת, הפנתה את ראשה אל הצד השני.

רוג'ר, נבוך מכשלונו הטרי, השיב את מבטו לאלקסה.

'איך היא עושה את זה?' הוא חשב. הנערה המסכנה כבר נתלתה עליה בזרועותיה - עיניה מצועפות, ושפתיה מפוסקות באופן מזמין. הוא ריחם על הבחורה, וקינא במיומנותה של אלקסה באותו הזמן.

הוא הביט לעבר המוזג, בחור שחור ידידותי, וזה השיב לו חיוך. הוא הזמין משקה נוסף, והסתגר בתוך עצמו. לו המוסיקה לא הייתה כה רועשת, היה בוודאי מנסה לפתח עם הבחור שיחה.

הוא קיווה שאוזניו יתאוששו. קיווה מאוד. לשמחתו הוא החל לחוש בכהות החושים המוכרת משתלטת עליו.

"עוד שלושה כאלו" הוא צעק למוזג מבעד לרעש המחריד.

'הו, שיכרון ושיכחה מוכרים, עד כמה התגעגעתי אליכם'. לרגע חש רוג'ר כאילו הצליח לחזור לחייו הישנים, אם אפשר לקרוא להם חיים. מאז השינוי הוא חש כה אבוד, אבל, בעצם, כך גם חש קודם לכן. למזלו, הודות לידידו הטוב אלכוהול, המצב לא היה כזה נוראי.

אלקסה נעצה בכתפו ציפורן חדה, וניערה אותו מעילפון החושים.

"זאת אמילי" היא אמרה. "והחברה הידידותית שלה היא אמבר."

"מה?" שאל רוג'ר.

אמבר ניגשה קדימה, וליטפה את ראשו. היא באמת הייתה מצודדת למדי. אלקסה ידעה לבחור אותן היטב. את רוג'ר, לעומת זאת, הדבר לא עניין אפילו במעט ברגע זה.

"אתה חמוד" היא אמרה.

"עיזבו אותי, אני מנסה לשכוח קצת."

אלקסה עיוותה את פניה, ובעטה בו.

"היי!" רוג'ר לא הצליח למקד את מבטו.

"אתה פתטי! אבל כשתתפכח תהיה רעב, ואז תודה לי. בואו, בנות."

וכמו הסרסורים בסרטים, כשבחורה תלויה מכל אחת מזרועותיה, אלקסה שבה אל רחבת הריקודים.

רוג'ר הזמין משקאות בהגזמה. מה כבר יקרה לו? הרי ממילא הוא מת. מעניין אם מתרגלים לזה. אולי בפעם השניה זה יהיה יותר קל?

הוא התעורר במושב הנוסע של הפורשה. אלקסה ישבה לידו, ונהגה במהירות מופרזת, כהרגלה.

"אידיוט!" היא אמרה. "כפוי טובה! למזלך, אני דואגת לך."

"מה?" שאל רוג'ר, עדיין מטושטש.

"יש אוכל."

"אוכל?"

"כן, טיפש. בתא המטען."

"אני לא רעב."

היא סטרה לו. זה כאב.

"אם הייתי יודעת שתהיה כזה מרגיז, הייתי שוקלת פעמיים לפני שהייתי חונכת אותך."

"חבל באמת."

"אתה תהיה רעב בקרוב, ולא תוכל לצוד באור יום. אתה עוד תודה לי על-כך."

"כן, אמא."

היא חבטה בצלעותיו, חזק. רוג'ר השתעל כמה פעמים, ואז צחק ביובש - נהנה מכך שהצליח להרגיז אותה. הוא כעס עליה ורצה להתנקם בה. למה בעצם? אולי כי היא לא שאלה אותו לפני שהרסה את חייו. הרסה? האומנם? הוא היה רעב. אולי היא צדקה. אולי הוא באמת כפוי טובה.

הם נסעו לאורך כביש החוף. מצידם האחד נחו מצוקים גבוהים; מצידם השני תהום, והאוקיינוס השקט אשר התפרש עד לאופק. הוא היה צבוע בצבע אפור, וכך גם היו השמים שממעל, אשר ציינו בחוסר רצון את בואו הקרב של השחר.

"לאן אנחנו נוסעים?" שאל רוג'ר.

"למקום בטוח, שבו נהיה רק אתה ואני."

"נופש רומנטי?"

"יותר בכיוון של סדנה טיפולית."

מעבר לעיקול נגלתה צורתו המעורפלת של מגדלור, שהזדקר אל מול השמיים כמעין אצבע בודדה המחווה תנועה חסרת-טעם של מרד אל מול כוחות הגדולים ממנה למכביר. רוג'ר נאנח, וראה בעיני רוחו את עצמו מזנק מראש המגדלור אל הסלעים שמתחת, ומתנפץ לחלקים – חלקם גדולים יותר, חלקם פחות. האישה-יצור שלידו הביטה לעבר המגדלור במבט נחוש, ושפתיה היו קפוצות במין מבע זועם. הוא חשב שיהיה מעניין לשכב איתה, ושהחוויה בוודאי תהיה כואבת אף יותר משתהיה מעניינת. הוא לא מצא אותה מעניינת, לעומת זאת. הוא ידע שהיא מחזיקה אותו בחבל מיסטי כלשהו, ובאותו הרגע החליט שהמצב יכול להתפתח רק לאחת משתי תוצאות אפשריות.

1) היא תהרוג אותו.
2) הוא יחזיק אותה בחבל בסופו של דבר.

כן, באותו רגע אחד, על רקע הזריחה הממשמשת ובאה, רוג'ר נזכר בכך שיש לו עמוד שידרה, ושלמרות שאירועים מסוימים הביאו אותו לתחושה רעה של אבדון, לפני זמן רב הוא שלט בחייו. אולי אלו כבר לא חייו, אך אין סיבה שלא ינסה לקחת עליהם את השליטה מחדש.

הוא חייך אליה. הניצוץ הקטן בעיניו, אשר היא פספסה, היה מבשר רעות כמו סלע גדול ובוער שנע בקו ישר מהרקיע לעבר חדר השינה שלך, בדיוק בזמן שהתחלת לחלום חלום שבאמת מצא חן בעיניך.

הם עצרו ליד המגדלור, שהיה נטוש מבפנים בדיוק כפי שהוא נראה מבחוץ. אלקסה פתחה את תא המטען, וסקרה את זוג הבחורות המעולפות שנדחסו לתוכו. היא בחנה אותן בתיאבון – גם למזון, וגם לסיפוק מיני. רוג'ר מתח את איבריו, והביט לכיוון השמש העולה. הוא הביט לעבר אלקסה במשך כמה שניות, ואז פסל את הרעיון שעלה במוחו. היא לא תעשה טעות של טירון. היא מנוסה מדי. אם מישהו צריך לדאוג לגבי השמש, זה הוא.

"את יודעת-"

"עזור לי לסחוב אותן."

"כמובן, אבל, מה שרציתי לומר הוא-"

"שהשמש תעלה בקרוב, ועדיף שנהיה במקום חשוך ובטוח כשזה יקרה. אז קדימה, תפוס אתה את הכבדה יותר."

שתי הבנות נראו לרוג'ר קלות באותה המידה. הוא משך בכתפיו, והעמיס אחת על כתפו. הבשר שלה היה חם, ובלי ששם לב, ניביו גדלו.

"אני רואה שאתה סוף סוף מתחיל להתנהג בהתאם לציפיות שלי."

רוג'ר מלמל משהו שלכל הדיעות היה עדיף שאלקסה לא תשמע. כמובן, בידיעה ברורה ששמיעתה החדה תקלוט את המילים, הוא דאג לדחוף בינן כמות נכבדה של לא-מילים. הוא חייך למראה פרצופה העקום והתוהה.

"אמרתי שכדאי שתתפסי את השניה לפני שאני אשאר עם שתי ארוחות, ואת תהפכי לערימת פיח עשנה."

"אילו דברי-חנופה אתה אומר. ולידיעתך, אף אחד לא יהפוך לערימת פיח כאן."

"אז מדוע אנחנו מתחבאים מהשמש."

"אני טיפוס של לילה."

"אני טיפוס של צהריים."

"אתה תהיה שיפוד של צהריים אם לא תפסיק להתחכם. כעת, עלה!"

פנים המגדלור היה חשוך, טחוב ומסריח. אלקסה החוותה בידה לעבר גרם מדרגות לולייני שנראה כאילו הוא נמשך לעבר האינסוף, קורא תיגר על משכנות האלים עצמם.

"לא יכלו להתקין כאן מעלית, אני משער."

באותו הרגע קלט מבטו פיר מעלית, שעליו נתלה שלט הנושא בגאווה את המילה "מקולקל" באותיות אדומות גדולות ועקומות.

"כמובן." רטן רוג'ר.

"אתה פשוט עצלן. אני אוהבת להתחמם לפני הארוחה."

"את? להתחמם? יהיה צורך בכבשן שמסוגל להמס פלדה."

הוא חמק מסטירתה, וגיחך בסיפוק.

"אתה מתחיל להתנהג בחוצפה."

"הו, סלחי לי – הוד רוממותך. פשוט, התחלתי להרגיש שמזלזלים בי, ואני שונא כשמזלזלים בי."

מאחוריו, בחשיכה, הוא יכל לדמיין כיצד שפתיה מתעקלות לכדי חיוך.

"אני כועסת עליך, ובאותו הזמן אני אוהבת את זה. המשך נא."

"לא הייתה לי כל כוונה להפסיק."

בשעה שעלו בגרם המדרגות הארוך, רוג'ר דמיין כיצד הוא משליך את אלקסה לעבר הסלעים שלמטה – פעם אחר פעם אחר פעם...
 
דרג את המאמר  דירוג מאמר
מאמר זה לא דורג עדיין ע"י גולשים , היה הראשון לדרג את המאמר
 
הוסף תגובה   |   שלח לחבר תגובות גולשים
למאמר זה התפרסמו 1 תגובות
 
  תגובות  
  תודה, תודה
הפיה הטובה   - ‏08/‏06/‏2007 23:16 
1.
 




חיפוש מותאם אישית של
חדרי משחק
משחק הממלכה
פורומים
חץ הזמן - סולאר קטאליסט
הורדות למשחק התפקידים חץ הזמן
סולאר קטאליסט מוצרים
הרפתקאות חץ הזמן
כתבות חץ הזמן
קדימונים וטיזרים
חוקרי חץ הזמן
ממלכות עתיקות - הפורטל
דרושים באתר
כתבות
כתבות מתורגמות
סיפורים
מיתוסים
אישים בהסטוריה
הספרייה
ביקורות סרטים
מיניאטורות
גלרית גולשים יוצרים
משחקי לוח וקלפים
מוזיקה
לוח אירועים
ספריית סרטים
קורסים וחוגים
קישורים
משחקי תפקידים
עולמות וערים
מילון מונחים משחקי תפקידים
דמויות
כלי נשק וחפצי קסם
הרפתקאות
משחקי מחשב
הורדות ועזרים
משחקים ברשת
משחקים
אוצרות הממלכה
יריד הממלכה - משחקים
רקעים לשולחן עבודה
שומרי מסך
משחקים סלולאריים
חזיונות וידאו
רדיו - טרובדור
קהילות - משחקי תפקידים
עולמות
כללי
Senctus Bellum
דמויות
סיפורים
גזעים
באנרים
לוח יד שנייה
משכילון
הקליידוסקופ
חברים באתר
  ערוצי RSS
  חיפוש באתר  
 
 
 
 
 
ראשי | אודותינו | כניסה לחברים | הרשמה | תקנון אתר | צור קשר
סרטים | זכויות רפואיות