גולשים כרגע באתר
‏יום רביעי ‏18 ‏יולי ‏2018
הפוך לדף הבית   הוסף למועדפים
משחק הממלכה | פורומים | חדרי משחק | ממלכות אישיות | אוצרות הממלכה | משחקי תפקידים | ממלכות עתיקות | ראשי
צור קשר לוח יד שנייה   חברים באתר   בלוגים   אודות ממלכות   הרשמה   כניסה לחברים
 
צאט הממלכה קוביות משחק - זריקת קוביות פעילויות - משחק הממלכה הודעות פרטיות - חברים פורומים - הודעות אחרונות כרטיס אישי מה חדש באתר?
שלום [אורח] התחבר
 
ממלכות עתיקות - הפורטל > סיפורים

רקיע כהה לנצח -י-


5.8.2007
רקיע כהה לנצח חלק י'
דירוג מאמר
צפיות: 7488
רקיע כהה לנצח
 
וולטר הניח לרוג'ר לחזור לחדרו בלי להציק לו יותר מדי, ורוג'ר ציין במרירות מה שהמפלצת הייתה מספיק ג'נטלמנית כדי שלא להשפיל אותו בשעת תבוסתו. הוא לא ידע לאן להפנות את הזעם שלו, ובהיעדר כל מטרה חיצונית ראויה החל לפרוק את תסכולו על עצמו.

הוא צעק; הוא צרח; הוא חבט בריצפה, בקירות ובתיקרה; הוא השליך דברים שנשברו בקול נורא; הוא ניפץ את הזכוכית בחלונו, ואחר ניסה לחתוך בזכוכית את עצמו, אך נגעל מהמעשה אפילו עוד יותר משנגעל מעצמו קודם לכן.

"אני רוצח! רוצח!!!" הוא צעק, והיכה את עצמו באגרוף בכל כוחו...

כשהתעורר, זמן מה לאחר מכן, ראה את פניו המודאגות של ארתור, שרכן מעליו וחיטא את פצעיו.

"האם זה באמת נחוץ? אני ממילא כבר מת."

"אל תהה טיפש. עברת שינוי פיזי מרחיק לכת, אבל אתה חי בדיוק כמוני. ובכן... לא בדיוק כמוני."

"נכון, אתה לא רוצח." ענה רוג'ר בלעג.

"אתה לא רוצח, אדון רוג'ר. אתה פשוט חיית-טרף. האם הזאב או הנמר יחשבו לרוצחים? האם הנמיה, הנץ, או-"

"הבהרת את כוונתך."

"וכמוהם גם אתה."

"... הרגתי ילדה קטנה, ארתור, ונהניתי מזה. אני מפלצת."

"מפלצת לא הייתה הורסת חדר טוב לחלוטין באופן מזוויע כפי שאתה עשית. ובכן... לא מהסיבות שאתה עשית זאת, בכל אופן."

רוג'ר שתק. מילותיו של ארתור ניחמו אותו מעט, אך הוא עדיין זעם על עצמו.

"איבדת כמות נכבדה של דם בזמן ששכבת כאן מחוסר-הכרה."

"מצויין." אמר רוג'ר במרירות.

"אתה מודע לכך שהדבר יעשה אותך רעב מהר יותר, נכון?"

"באותו הרגע אדאג לכך."

רוג'ר קיווה שהפעימות לא ישובו לפעם בראשו. הוא חשש שיפגע בארתור בדרך כלשהי, והמשרת הזקן היה הדבר הקרוב ביותר לאדם נורמלי, שאתו תקשר בימים האחרונים.

"ארתור... איך אתה יכול להיות נאמן להם? אתה יודע מה הם."

"זהו עניין של שירות וכבוד, אדון רוג'ר. סבי, אביו, וסבו, שרתו את האדון דה-לואר ואת אחותו נאמנה."

"אתה צוחק... זאת הסיבה היחידה?"

"שירות, חובה וכבוד, אדון רוג'ר. גורלי קשור בשלהם כל עוד הם חיים."

"ואני חשבתי שאתה הנורמלי מבין כולם."

ארתור חייך, ורוג'ר חייך חזרה. החיוכים הפכו עד מהרה לצחוק משותף, ששטף את הכאב הנוראי מנפשו של רוג'ר.

"האם יש לך משהו שיוכל להכהות את הכאב?"

"שטפתי את הפצעים. הם יחלימו במהירות-"

"לא הכאב הזה, ארתור." רוג'ר השפיל את מבטו, וחש מחנק עולה בגרונו.

"אני אוכל להביא לאדון וויסקי משובח מהחביות שהובאו לכאן במיוחד מסקוטלנד."

"אהיה אסיר תודה לנצח נצחים."

"הזהר בהבטחותיך, אדון רוג'ר. חייך עשויים להארך זמן מה."

לאחר שארתור יצא מהחדר, התחושה הנוראית השתלטה על רוג'ר מחדש, והוא קבר את פניו בידיו, והתייפח – תחילה בזרזיפים קטנים וחלשים, אך בהדרגה הפך הפלג לנהר, ושטף הסטרי של יבבות בקע מגרונו.

הוא צחק לרגע בטירוף, כשהמחשבה כי גם ערפדים בוכים עברה במוחו.

"הם רוצחים, הם אכזריים, והם בוכים. מלבד 'חיי-הנצח' הם בדיוק כמו בני-אדם!" הוא חלק תובנה עם היקום, ואחר קבר את פניו בשטיח המפואר.

"וויסקי מחצר מלכותו של ג'יימס השביעי, לאדון רוג'ר הראשון." קולו של ארתור קטע את הצער המשתולל שלו. העובדה שהוא מדבר עם בן-אדם – מהסוג שחי כמה עשורים בלבד – הקלה על ליבו כל-כך, שהוא כמעט והחל לבכות מתוך שמחה.

"זה אומר מלפני... כמה? מאתיים שנים?"

"יותר משלוש-מאות ועשרים, אדון רוג'ר."

"הוא בטח עולה יותר מ... ובכן... רציתי להגיד ממני, אבל אני בטוח שהאנשים הנכונים ישלמו הון-עתק בעבורי, או בעבור זאת שאעשה להם טובה מסויימת."

"אינך מסוגל לחנוך איש לחיי-אלמוות בינתיים. החלק הנחוץ בנפשך, או כפי שרופוס אומר – המרכיב הביולוגי שמתרבה בדמך, עדיין לא התפתח די הצורך."

"אז אני לא מסוגל לגרום ליותר נזק ממה שכבר עשיתי עד כה."

"חשוב על זה כך – היא הייתה מתה בכל מקרה. וולטר אומנם תכנן לענות אותך, ואני לא מעוניין לדעת בדיוק את הפרטים, אך לו לא היה משתמש בה כך כנראה היה הורג אותה ממזמן."

"זה לא עוזר."

"אינני יכול להקנות לך תחושה של מחילה, אדון רוג'ר. זאת תהיה חייבת להיות ההחלטה שלך, איך לראות את עצמך מבעד לעיניך החדשות, וחוששני שאם לא תבחר באופן נבון דעתך תיטרף עליך במהירות."

לא היה בכך כל ספק, ועם זאת, לרוג'ר כבר הייתה מחשבה אחת בראשו שעזרה להקל על כאבו הצורב:

"לכל הפחות אני יכול לבזבז לוולטר את הוויסקי שלו, נכון?"

"לא מבזבזים וויסקי, אדון רוג'ר. נהנים מכל רגע בוער שהוא מספק לנו."

הם הקישו כוסיות זו לזו, ושתו.

לאחר שלוש כוסיות בלבד, רוג'ר הרגיש שהבערה שבערה בבטנו החלה להבעיר גם את מוחו, וזמן לא רב לאחר מכן שרו הוא וארתור בצוותא – לחייהם סמוקות, וקולותיהם רמים.

"ואז היא אמרה לו - אני אגיד לך לאן תוכל לדחוף את זה!"

סיימו שניהם שיר זימה עתיק יומין שארתור דקלם את מילותיו, ורוג'ר ניסה לחזור אחריו במרווח זמנים סביר. אחר-כך נשענו זה על זה, וחלקו מספר חוויות מעברם.

"ואתה נשארת בתוך הארון?" שאל ארתור בעיניים פעורות לרווחה.

"כל הלילה, בזמן ששניהם עשו את זה, והיא הביטה לעברי מדי פעם וקרצה!"

"היא שכבה עם בעלה, ודמיינה אותך, בזמן שאתה צופה בהם?!"

"פחדתי כל כך להרדם או להקים איזשהו קול רעש... ובעלה, הוא היה כמו מכונה. הוא המשיך במשך שעות! אין לי מושג מה הוא לקח לפני כן. אחרי שהוא נרדם רצתי משם כל עוד רוחי בי."

"האם ראית אותה שוב?"

"היא ניסתה להתקשר אליי, אבל אחרי האירוע הזה לא נותר בי כל רצון לראות אותה שוב."

ארתור שקל את הדבר, ואחר הנהן בראשו.

"אתה יודע, קצת מוזר לי שאתה יושב איתי באופן שכזה. היית כל-כך רציני כל הזמן."

"אפילו המשרת המסור ביותר זקוק מדי פעם לשיחה מלב-אל-לב, ואני לא נתקלתי באדם שעמו אוכל לדבר מזה עשור לפחות. המשרתות נחמדות מאוד אבל... ובכן, המשרתות לא מתאימות לכך."

"אני מוחמא."

"רק אל תצפה שזה יקרה בכל לילה."

"אני שוקל לקחת את אחת המכוניות היקרות מהמרתף ולהוציא אותך לבילוי בעיר."

"מלבד העובדה הברורה למדיי שהאדונית תמית אותך ביסורים קשים, אין מתירים לי לעזוב את הבית מלבד במקרים של שליחויות מיוחדות."

"לא פלא שאתה כזה חיוור."

"אני אוהב את צבע-העור שלי, אבל אני מאמין שבילינו כאן מספיק זמן. יש לי עוד מספר מטלות לבצע הלילה, וכדאי שאדאג לבצע אותן במהרה."

"... האם 'לדאוג שהאדון רוג'ר לא יתאבד' הייתה אחת מהמטלות האלו?"

"כן, אבל אותה הטלתי על עצמי מרצוני החופשי. סבורני שלא יהיו תלונות על-כך."
"לי אולי תהיה אחת, לאחר שאתפכח."

"אהנה מחמת הספק אם כך, ובינתיים, עליי לעזבך."

"אני אשתדל שלא להצית שום דבר בנשימת האלכוהול שלי." רוג'ר פרץ בצחוק לא מפוכח אחרון, שבמהלכו קד לעברו ארתור, ואז עזב את החדר.

הוא נותר שוב לבדו, ולמרות השפעתו המערפלת של האלכוהול, עדיין חש ברע. עדיין נותר בו צורך לשוחח עם מישהו. ובכן, ארתור הלך, וסביר להניח ששיחה עם וולטר רק תחמיר את מצבו – נותר רק אדם אחד למלא את התפקיד החסר.

"אתה רוצה לדבר איתי?" שאל רופוס.

"כן, אני מופתע ממש כמוך."

 
דרג את המאמר  דירוג מאמר
תוכן דירוג תאריך שם
 
‏25/‏06/‏2008 מתי זה ממשיך
 
הוסף תגובה   |   שלח לחבר תגובות גולשים
למאמר זה התפרסמו 4 תגובות
 
  תגובות  
  פרקים ט' + י'
הפיה הטובה   - ‏06/‏08/‏2007 14:46 
1.
  כרגיל
אמיר   - ‏13/‏08/‏2007 09:14 
2.
  חח, תודה רבה לשניכם.
אריק.ש   - ‏25/‏08/‏2007 23:15 
3.
  המשך
judith   - ‏14/‏05/‏2010 19:21 
4.
 




חיפוש מותאם אישית של
חדרי משחק
משחק הממלכה
פורומים
חץ הזמן - סולאר קטאליסט
הורדות למשחק התפקידים חץ הזמן
סולאר קטאליסט מוצרים
הרפתקאות חץ הזמן
כתבות חץ הזמן
קדימונים וטיזרים
חוקרי חץ הזמן
ממלכות עתיקות - הפורטל
דרושים באתר
כתבות
כתבות מתורגמות
סיפורים
מיתוסים
אישים בהסטוריה
הספרייה
ביקורות סרטים
מיניאטורות
גלרית גולשים יוצרים
משחקי לוח וקלפים
מוזיקה
לוח אירועים
ספריית סרטים
קורסים וחוגים
קישורים
משחקי תפקידים
עולמות וערים
מילון מונחים משחקי תפקידים
דמויות
כלי נשק וחפצי קסם
הרפתקאות
משחקי מחשב
הורדות ועזרים
משחקים ברשת
משחקים
אוצרות הממלכה
יריד הממלכה - משחקים
רקעים לשולחן עבודה
שומרי מסך
משחקים סלולאריים
חזיונות וידאו
רדיו - טרובדור
קהילות - משחקי תפקידים
עולמות
כללי
Senctus Bellum
דמויות
סיפורים
גזעים
באנרים
לוח יד שנייה
משכילון
הקליידוסקופ
חברים באתר
  ערוצי RSS
  חיפוש באתר  
 
 
 
 
 
ראשי | אודותינו | כניסה לחברים | הרשמה | תקנון אתר | צור קשר
סרטים | זכויות רפואיות