גולשים כרגע באתר
‏יום רביעי ‏18 ‏יולי ‏2018
הפוך לדף הבית   הוסף למועדפים
משחק הממלכה | פורומים | חדרי משחק | ממלכות אישיות | אוצרות הממלכה | משחקי תפקידים | ממלכות עתיקות | ראשי
צור קשר לוח יד שנייה   חברים באתר   בלוגים   אודות ממלכות   הרשמה   כניסה לחברים
 
צאט הממלכה קוביות משחק - זריקת קוביות פעילויות - משחק הממלכה הודעות פרטיות - חברים פורומים - הודעות אחרונות כרטיס אישי מה חדש באתר?
שלום [אורח] התחבר
 
ממלכות עתיקות - הפורטל > סיפורים

ערפדים במוסד


10.7.2007
טוויסט הומוריסטי על סיפורי הערפדים
דירוג מאמר
צפיות: 7525

ערפדים במוסד

"למה שלא תסעי מהר יותר, אלקסה." נהם וולטר בזמן שהדודג' וייפר החליקה במהירות במורד הרחוב, גורמת לכל אדם בסביבה לסובב את ראשו.

"יש עוד סיכוי שנישאר בחיים אם תעברי את המהירות המותרת רק במאה קילומטרים לשעה."

תל אביב של שנות האלפיים לא הייתה מקום מרהיב למדי; הם דהרו במורד סמטאות כאלה ואחרות, משאירים את שאר הגרוטאות שהתגלגלו על הכביש הרחק מאחור.

"אוי, שתוק כבר, וולטר." אלקסה חייכה לעצמה וידיה, שצבע עורן היה לבן כשלג, ננעלו חזק יותר על ההגה.

"הרי לא באמת צריך להיות אכפת לך אם נהיה מעורבים בתאונה."

היא ביצעה מהלך מורכב שגרם לעיניו להיסגר מתוך רפלקס.

"בני תמותה מאבדים את הראש שלהם פעמים רבות במהלך תאונות שכאלו. אני הייתי מעדיף לשמור על שלי." הוא שם לב לניצוץ המוכר שהופיע בעיניה בכל פעם שידיה נחו על ההגה של חיית המחמד החדשה שלה, והדבר שיעשע אותו. הדבר הטוב ביותר בבני אנוש הוא, נהגה לומר, שהם ממציאים מכוניות יותר ויותר משובחות.

"הו, אחי היקר. אני מבטיחה לך שאשמור על ראשך במהלך הנסיעה הזו."

הם חלפו באור אדום וגרמו לזוג מכוניות להתנגש זו בזו, ואחר בקיר ובמספר הולכי רגל.

"אופס," היא צחקה, זורקת את ראשה לאחור. שיערה השחור גלש במורד גבה.

וולטר חייך והתרווח במושבו, אך בפנים חש בצורך הולך וגובר לקפוץ אל מחוץ למכונית.

"לא כך רציתי לסיים את חיי."

"כבר סיימת אותם היטב פעם אחת, וכעת, אתה מוכן לגלות לי לאן אנחנו אמורים לנסוע?"

היא עקפה במהירות שתי מכוניות שעצרו במעבר חצייה, וגרמה למספר הולכי-רגל לזנק בבהלה, ואז לקלל אותם במרץ.

"למוסד."

"איזה מוסד?"

"ה-מוסד, אחותי איטית-התפיסה. מועצת הערפדים הישראלית. הפגישה תהיה שם."

הם פנו בחריקת בלמים שמאלה לפני תחנת דלק שהצבע הצהוב שלט בה, ומצאו עצמם נוסעים בסימטה מלוכלכת למדי.

"איזה מין שם מטומטם זה למועצת ערפדים?," רטנה, "ובכלל, הייתי בטוחה שהמקום נסגר לפני עשורים."

"זה כי את לא מעורה בעניינים." וולטר הניף את ידו בביטול. "'המוסד' הוא הכינוי לסוכנות הביון הישראלית. זה נקרא אירוניה."

"אני לא מעורה בעניינים? תראו מי מדבר." היא צחקה, ועצרה את המכונית בחריקת בלמים צורמת.

"היי, אולי זה כאן?" אלקסה הוציאה את ראשה מהחלון והביטה סביב:

על הכביש התגודדו קבוצות של אנשים לבושים בשחור; פניהם של רבים מהם היו לבנים כמעט כמו של הנוהגת ברכב, או שיערו של אחיה, וכולם נראו כממתינים להיכנס למבנה מלבני ששכן לשמאל הדרך.

"אתה, בחור –" היא שרקה לעבר הדמות הקרובה ביותר למכונית, "מה זה המקום הזה?"

"זה?" הגבר הפנה אליה פרצוף חיוור ואדיש, "זה 'המוסד'."

"אתה רואה, אחי היקר? הגענו בדיוק למקום." אמרה בשביעות רצון. "לעולם אל תפקפק בכושר הניווט שלי."

"יפה מאוד, אחותי חסרת-הנשמה."

וולטר החליק את בגדיו, ווידא שכל איבריו נמצאים עדיין פחות או יותר במקום שהיו כשהנסיעה החלה.

"כעת, אני ארד ואבדוק את המקום, בזמן שאת תתורי אחר חנייה הולמת למפלצת זוללת שמן-המאובנים הזאת שלך."

"קוראים לזה בנזין, אידיוט, ועוף מכאן לפני שאני אתחיל לאבד את הסבלנות שלי אליך."

הוא רכן קדימה, ונשק קלות לצווארה בנקודה מסויימת, שגרמה לה להצטמרר לכל אורך גופה.

"Au revoire." הוא אמר בחיוך חלקלק ויצא מהרכב.

"הו, אני רואה שאני עדיין לבוש לפי צו האופנה." אמר לעצמו בשעה שחלף כפאנטום בקהל הממתינים. וולטר אכן היה לבוש לפי צו האופנה – של המאה השבע-עשרה, וכך גם כל האנשים שסביבו.

הוא ניגש אל הבחורה שעמדה מעבר למעקה, ואחזה בידיה דף עם רשימות.

"הרוזן וולטר דה-לואר." הוא אמר לה.

"אין לי שום דבר כזה כאן ברשימה, כבוד 'הרוזן'." אמרה בגיחוך קל, בוחנת אותו מכף רגל ועד הראש.

הוא הביט בעיניה, ורצונה נמס מלפני שלו כגבינה מלפני אש הגהנום.

"כמובן, שליטי. היכנס בבקשה. הנה ה'חינמים' שלך." צייצה וזזה הצידה, מאפשרת לו להיכנס.

הוא הרים רגל ארוכה וגמישה אחת מעל למעקה, ואחר העביר את השנייה.

"תודה לך, מון שרי."

הוא נשק ללחייה, והמשיך לצעוד בלי להביט לאחור, חיוך רחב מרוח על שפתיו.

הוא יכל לדמיין את הרעידות שעברו בגופה, והריח את המערכת ההורמונלית שלה משתוללת. רגע לאחר מכן גם שמע את שומר-הסף פונה אליה.

"את בסדר? מי זה היה?"

"אין לי מושג," אמרה הבחורה בקול רועד, וניסתה להרגיע את גלי-החום שתקפו אותה, "אבל הוא היה מדהים."

מיד לאחר שהשומר השני קרע את הכרטיס שלו לגזרים תוך שהוא נועץ בו מבט אימתני, נכנס וולטר אל המקום, וכיסה מיידית את אוזניו.

"בשם כל מה שקדוש לבני-האדם... לאנשי הכתות תמיד היה טעם רע במוזיקה, אבל זה כבר שיא חדש."

הוא הזדעזע עמוקות ועיווה את פניו.

לא נראה שהכנס התחיל, חשב לעצמו, ולמרות שכבר היו בנות בכלובים, הן לא נראו מבוהלות במיוחד; הן נראו יותר כאילו הן נהנות מהמצב. מישהו מהבכירים החליט כנראה לרענן את הטקסים. טוב, למרות שהמוזיקה הייתה זוועתית, וולטר החליט לתת לעצמו הזדמנות להנות מהמצב. לפחות לא היו חסרות חברות-כת נאות. המצב בהחלט השתנה מאז המאות הקודמות, כשרק אלו שנראו כמו מכשפות רצו גם להיות מכשפות.

"סלחי לי, מדמואזל, לאיזו כת את משתייכת?" הוא שאל אחת בעלת ריח חריף וטעם דם נפלא, אשר חלפה לפניו במחוך בעל מחשוף נדיב.

המוזיקה הנוראית הידהדה באוזניו, מקשה על שמיעתו.

"כת?" היא הרימה גבה דקה והביטה בו בסקרנות, "אני לא בקטע של כתות כל-כך, אבל אני אוהבת וויקה."

"וויקה?!" הוא הטה מעט את ראשו בהפתעה, "מכשפה לבנה? מה את מחפשת כאן?"

"לא יודעת, האמת." היא משכה בכתפיה. "כל החברות שלי באו לכאן."

וולטר העביר יד עדינה וארוכת אצבעות בשערו הלבן הארוך, ותוך כדי הגיע להחלטה, וכבש אותה במבטו.

דקה מאוחר יותר, הוא בעל אותה באחד מתאי השירותים הנקיים יותר שבמקום, והתענג על דמה. הנוזל החמים זרם אל פיו ומילא אותו בטעם של מליחות מתכתית, והגירוי גרם לניביו הארוכים להינעץ עמוק עוד יותר בצווארה החשוף, הבהיר, המפתה. היא אומנם אמרה שהיא וויקה, אבל היא לא הרגישה כמו וויקה - יש להן יותר אנרגיית חיים לשאוב. לכל הפחות היא הייתה מתאבן נחמד לתחילת הערב.

הוא הותיר את גופתה ישובה בתא, עיניה פקוחות לרווחה, וסגר מאחוריו את הדלת. למישהו תהיה הפתעה מאוחר יותר הלילה.

וולטר לא הצליח להריח ערפדים אחרים באזור, אבל האוויר היה כל כך דחוס מריחותיהם של בני-תמותה, עשן, משקאות משכרים, ועוד מיני דברים טובים, שהוא לא התפלא על כך יותר מדי. הוא ניסה להבין איך רוקדים לצלילים האלו, אבל לאחר כמה תנועות מגושמות ויתר. אפילו לפתיחות שלו היה גבול. הוא העדיף גראנד ואלס, ובאמת שלא היה מתנגד לקצת מוזיקה קלאסית ברגעים האלו, אבל אחרי שסרק את כל המקום, שהיה גדול למדי, התאכזב לגלות שבשום קומה לא ניגנו את שוברט.

הוא החליט לנסות את המשקאות, וכשצעד לעבר הבר שבאחת הקומות הבחין בחתולה בבגדי עור אדוקים ופנים חיוורות כמעט כמו של אחותו המרשעת.

'הו, מצויין! קצת חברה.' חשב לעצמו, ובתחושה של הקלה ניגש אליה.

"הם הלכו על רעננות בפעם הזאת." הוא לחש באוזנה, נוגע בה בריפרוף עם שפתיו. היא הצטמררה.

"כן, המקום החדש ממש טוב," ציחקקה במבוכה, "אפילו שגם הישן היה."

'אה! ובגלל זה לא זכרתי שהמוסד היה כאן', הוא חשב, 'הם פשוט החליפו כתובת'.

"כבר אכלת?" הוא שאל. ארוחה משותפת היא הזדמנות טובה לפתח שיחה, והדבר עשוי לעזור לו להעביר את הזמן.

היא הביטה בעיניו בשאלה, ואז נלכדה במבטו הכובש. הדבר הפתיע אותו מעט, אך אז הבין שכנראה היא נחנכה לאלמוות רק לא מזמן. בכלל, היו במקום כל-כך הרבה ילדים, שהדבר נראה הגיוני למדיי. מעניין אם האדון או האדונית שלה היו בסביבה. הוא היה יכול ליהנות מאיזו אכילה בשלישיה באמת. מצד שני, אם הם לא הדריכו אותה כיצד להתנגד ל'מבט', אז ספק אם הם יהיו ערפדים מעניינים במיוחד. ניחא, היא עצמה כבר עוררה את התאבון שלו במידה מספקת.

דקה מאוחר יותר, הוא בעל אותה בתא הצמוד לתא הראשון.

"יש לדם שלך טעם נפלא." גירגר, "הוא כל כך חמים, וטרי... ממש כאילו היית חיה. ספרי לי.. כיצד עברת את את החניכה?"

היא לא ענתה.

"הלו?"

הוא נגע קלות ברקתה, וראשה צנח על כתפה.

"מה לכל הרוחות?! בת-תמותה?"

וולטר גירד את ראשו בבלבול, ואחר הותיר אותה ישובה בתא, וסגר את הדלת. שתי הפתעות.

אחרי שגם התא השלישי עבר למצב 'תפוס', וולטר ישב על הבר כשהוא חש מתוסכל למדי.

דקה לפני כן התברר לו שאין להם את המשקה האהוב עליו - "Virgin Bloody Mary", ובגירסה שלהם הוא לא הצליח לחוש בכלל בטעם הדם.

אחרי כמה משקאות נוספים הוא חש בנוח להתחיל לפרוק את שעל ליבו בפני המוזגת (שנראתה אומנם ערפדית למדי, אך הוא איבד מעט את בטחונו בנושא).

"אני לא מבין את זה, את יודעת?" אמר בתיסכול, "זה כאילו איבדתי את החוש. פעם הייתי יכול לזהות אחד מבני-מיני ללא כל בעיה... אני חושב שאני מזדקן."

היא הנהנה, בוחנת אותו בעיון, "אתה באמת נראה קצת מבוגר בשביל המקום הזה."

וולטר הזדקף, "מה, באמת?"

"השיער הלבן... בן כמה אתה?"

"הפסקתי לספור, האמת."

"כן, אני יודעת איך זה." היא נאנחה בהבנה. "מאז יומולדת עשרים שלי אני לא רוצה לדעת בת כמה אני."

"באמת? מאז עשרים? זה הרבה זמן..."

"מה הרבה?!" היא נעצה בו מבט המום, "חתיכת סוטה זקן! בת כמה בדיוק אני נראית לך?!"

הוא אמד אותה לרגע במבטו של יהלומן הבוחן סחורה.

"... לא הייתי נותן לך יום מעל מאתיים."

האמת שהוא החמיא לה. היא נראתה יותר בכיוון של שלוש מאות חמישית ושלוש, אבל היא משום מה השליכה עליו כוס.

הוא חמק בקלות, אך עדיין חש נפגע.

"לך חפש...!" סיננה אחריו בכעס.

"לך חפש... מה?" הוא ניסה, ואחר ויתר והסתלק משם לפני שכוס נוספת עמדה לעוף לכיוונו.

"זה הולך להיות לילה ארוך, ואני איבדתי את התיאבון שלי." הוא אמר לעצמו בייאוש כמה דקות מאוחר יותר.

כדי להעביר את הזמן החליט לבחון את יכולותיו, והתאמן על באי-המקום.

לאחר שעה בערך כבר הצליח להכניע את רצונן של כל בנות המקום, וגם חלק מהבנים (מתוך שעמום גרידא, הוא אמר לעצמו. שעמום גרידא, כן), ותוך כדי לגרום לשלושה ריבים בין אוהבים (שקצת רגזו על הדרך שבה בת הזוג שלהם נפלה על ברכיה בפני הזר הגמור, והציעה להעניק לו צאצאים בריאים) ואחד בין אוהבות; לשבור את אצבעותיו של גבר קנאי אחד, ואת זרועו של אחר, אשר סבר בטעות כי להב מתכת בידו הופך אותו ללוחם.

הוא אפילו ניסה לעקור את ליבה של בתולה אחת, אך גילה לדאבונו שגם טקס מעורר בדרך-כלל זה לא עוזר לתחושתו הכללית.

"הנה, קחי אותו חזרה. אני לא רוצה אותו יותר." הוא אמר לגופתה פעורת החזה, והשליך את הלב בערך למקום שהיה בו קודם לכן.

וולטר בחר לו כורסא נוחה באחת הפינות אפופות העשן והתיישב בה חמוץ-פנים. מדוע אחותו בת-מליון-הזונות איננה מגיעה עדיין? כמה קשה כבר למצוא חנייה בעיר הארורה הזו? והלכלוך בכל מקום... זה כאילו הם אוהבים את הערפיח שלהם. הוא התגעגע לאוויר היערות, האהוב עליו כל כך; הנקי מחלקיקים מזוהמים. לבני אדם יש את המכוניות שלהם, עם שמן-המאובנים השחור שלהם, אבל זה רק בגלל שהם ממהרים כל הזמן. וולטר אהב לרכב על סוסים... ובכן, לפני שהם התחילו לדהור ממנו ולא איתו. הוא התפשר על שיט. הים חצץ בינו לבין שאר בני-האדם, ובאותו הזמן מנע מאלו שהיו יחד איתו על הספינה להימלט מפניו.

אבל ה'מכוניות' האלו... הוא לא אהב אותן. הן הזכירו לו בדיוק עד כמה הוא לא שייך לתקופה הזו, וזה דבר שהוא לא אהב להיזכר בו.

הוא ניעור ממחשבותיו כשריח מוכר ולא-נעים הגיע לנחיריו. ריח של זיעה שאיננה זיעה, וגוף שהיה צריך להישאר מת לפני זמן רב.

מישהו התיישב על הכורסא שלידו, וזו השתדלה בכל מאודה לספוג את המסה האדירה, ולבסוף נכנעה בקול אווישה. האיש הניח חפץ כבד כלשהו לצידו.

כשהוא דיבר, נשמע קול שכמו בקע מבטן האדמה עצמה:

"החלטת לנשנש קצת לפני המפגש הגדול, בן-כלאיים מהשאול?"

"אינטנדריוס יקירי, אני תוהה לפעמים אם אתה טורח לאלתר את הכינויים החביבים האלו שלך או שאתה שומר באיזה מקום מגילה ממש ממש ארוכה עם שמות-גנאי מוכנים?"

"יש לי תוכנה שמייצרת אותם אוטומטית," הוא אמר, "ואז שומרת אותם בקובץ וורד. הזמנים השתנו, דה-לואר."

"השתנו בהחלט." הוא הניע את ראשו, "אני ואתה, אתה יודע, לא שייכים לכאן."

"שרידים של תקופה אחרת."

"מאובנים שאבד עליהם הכלח."

שניהם נאנחו עמוקות לרגע, ושמחו בפנים על כך שנשמה כלשהי מבינה את מועקתם.

"הילדים האלה – רק תסתכל עליהם-"

"מתועבים. תאוות בשרים בלתי-נשלטת, חסרת כל מוסר."

"כן, כן, גם זה, אבל הם לא אנשי-כת. הם רק רוצים להיות אנשי-כת, וגם זה לא באמת. הם לא היו מסוגלים להקריב שום דבר לאף אחד."

"חלקם מקריבים חתולים."

"אני אוהב חתולים, אינטנדריוס."

"זה... משונה מאוד, בהתחשב במי שאתה."

"על כל פנים, הנקודה שלי הייתה שהם נראים אותנטיים, אבל הם מזוייפים. ואני לא מוצא כאן נשמות מעונות ומעוותות כמוני. הם חושבים שהם נשמות מעונות, אבל הם לא. הם חושבים שהם רעים, אבל... אני רע."

"די, אתה באמת רע." חיוך קטן התגנב אל שפתיו, "בכל זאת, אתה אוהב חתולים."

"ואתה?"

"איש של כלבים, אני עצמי. לא סובל חתולים. יצורים בעלי מזג-רע."

"בעיקר אחרי שמערפדים אותם."

"מה זה?"

"לא כלום, לא כלום."

"ואתה יודע מה מוזר כאן בעיניי? הם יהודים, כל אלה, אבל הם לא דומים בשום דבר ליהודים שאני הכרתי בתקופתי."

"דברים משתנים."

"תמיד אמרו לי שיהודים עובדים את כוחות האופל, אבל הם אמורים להיראות ולהתנהג באופן מסויים כשהם עושים זאת. איזה מין סוג של יהודים הם אלו?"

"אני לא יודע. הם לא מוצאים חן בעיניי, ולא חשוב לאיזו דת הם משתייכים."

"שמע, אל תהיה עד כדי-כך שלילי. לא יכול להיות שכולם לא ראויים להיות משרתי-אופל ניקלים וארורים."

הוא סקר בעיניו את החדר.

"ההיא שם, לדוגמא, יש לה..." הוא התמהמה, "פוטנציאל לא רע."

"זה היה אחד טוב. תתפלא, אבל בדקתי כבר את כולן. אולי הייתי לוקח כמה מהן בתור משרתות, אבל משרתות יש לי מספיק... אפילו לא אחת שממש מצאה חן בעיניי."

"אולי ביום אחר."

"יום אחר?" וולטר צימצם את עיניו, "המפגש הזה מתרחש פעם בעשור."

הצייד התחיל לצחוק. זה נשמע כאילו משאית הכניסה להילוך, ואז נסעה על כביש עשוי מעצמות יבשות.

"אתה חשבת שזה המפגש? אתה מחליד, דה-לואר. כאן זה סתם מקום שבני-אדם באים אליו בשביל... האמת, שאני לא מבין מדוע. כשהמציאו את הספריות חשבתי שזה יהפוך למשהו כזה... אני מבלה בהן שעות, אבל איכשהו זה לא תפס."

עיניו של וולטר נפערו,"אז זה לא המפגש? איך לעזאזל מצאת אותי כאן?"

הוא גיחך, "אני יכול להריח את בני-מינכם מקילומטר."

"ואני משלושה, אבל לא הצלחתי למצוא כאן ערפד אחד."

"... טוב," הצייד הרים את ידיו בהכנעה. "עקבתי אחרי המכונית שלכם, ואחר-כך נאלצתי לעמוד בתור בחוץ. אתה מרוצה?"

"היית צריך לדבר איתי בחוץ. קיבלתי כרטיסים חינם."

"אני לא צריך שום טובות ממך."

דה-לואר צחק.

"עקשן כתמיד, איש-אמונה. כעת, אם תסלח לי, אני צריך למצוא את המפגש האמיתי."

הצייד כיוון לעברו אקדח גדול ומאיים למראה.

"אתה לא הולך לשום מקום, שרץ-שטן."

"אז אנחנו הולכים לרקוד את הריקוד הרגיל שלנו, אה?" אמר וולטר בעייפות.

"בדיוק כמו לפני מאתיים שנה."

"אם כך..." ווולטר זינק במהירות כמעט בלתי מובנת ממקומו, והחל לרוץ.

הצייד כיוון את האקדח הגדול שלו וירה שלושה חיצי מתכת, שננעצו בשלושה אנשים שונים שרקדו לתומם.

המקום הפך לאנדרלמוסיה מוכת כאוס מוחלט תוך שבריר שנייה. אנשים רצו לכל כיוון כשאחדים מהם נופלים ונמעכים תחת עקביהם של הנמלטים.

"אתה לא תימלט ממני הפעם!" קרא הצייד וחץ נוסף ננעץ בעובר-אורח מקרי.

וולטר התגלגל כדי לחמוק מירייה נוספת, ואחר תפס בחורה בתור בת-ערובה.

"עוד צעד אחד, אינטנדריוס, וזה הסוף שלה."

"אתה לא מבין עדיין, וולטר. אחרי כל הזמן הזה שביליתי כאן, אני מרגיש יותר קירבה לבני-מינך מאשר אליהם."

החץ חדרה דרך גולגולתה של הבחורה, וראשו ננעץ בחזהו של וולטר.

"לעזאזל איתך... זה כאב." הוא גנח, ואז אחז את החץ בידו ותלש אותו מחזהו.

"אבל החטאת את הנקודה. אתה עדיין חושב שהם יסלחו לך שם בשמיים?"

אחד ממאבטחי המקום אחז בידו של הצייד, וניסה לעקם אותה. האחרון הסתובב לעברו, וחבט בחזהו בכף ידו השנייה. האיש זעק בכאב, ואחר קרס על מקומו.

"אתה מבין, בן-שאול, יום אחד פשוט הבנתי שהאל הטוב עשה אותי כפי שאני, ושאינני צריך להתנצל על דבר. אני מכונת הרג, ואני מאמין שאשלם על כך את המחיר, אבל גם כשאעמוד למשפט לאחר המוות אומר להם שרק עשיתי את מה שהוא יצר אותי לעשות."

עוד כמה יריות, והמחסנית התרוקנה לחלוטין.

"אתה חושב יותר מדי, אינטנדריוס. זו הבעיה שלך."

"זו גם הבעיה שלך." ענה הצייד, ושלף את חרבו הארוכה, שעליה נחרטו אותיות רוניות להגנה מפני שדים.

"כן, בגלל זה קל לי לאבחן אותה אצל אחרים."

מאבטח אחר הופיע מתוך אחד הפתחים, ואקדחו שלוף בידיו. הוא ירה פעמיים, והיריות ניתזו מעל שריונו של הצייד.

התגובה הייתה כל כך מהירה, שנראה כי הסכין בגרונו של המאבטח הופיעה משום מקום.

"אבל קודם לכן כדאי שאתה תחשוב על אליביי מוצלח, כופר, מכיוון שאתה עומד לפגוש את השופטים לפניי."

הצייד הניף את חרבו, ווולטר זינק כמיטב יכולתו כדי לחמוק ממנה. הוא נחתך קרוב לכתפו, אך הצליח לברוח דרך הפתח הקרוב.

כשהגיע למסדרון הכניסה, הבחין באלקסה כשגופה מצמיד גוף גבר גדול ונאה לקיר, ושפתיה המלאות צמודות לצווארו.

"לא עכשיו, אחות. אנחנו חייבים להסתלק מפה." אמר וולטר, ומשך אותה בזרועה.

"מה למה?" היא התנתקה בחוסר רצון מצוואר טרפה, "ראיתי אנשים רצים בצווחות, ואז התחלתי ליהנות. כמו בכל פגישה."

"אינטנדריוס כאן."

"הפסיכופט הזקן? כאן?! הוא התכוון לתקוף את כולנו באותו הזמן?"

"יכול להיות", הוא אמר בזמן שגרר אותה לרחוב אחריו, "אבל בינתיים מסתבר שטעינו בכתובת."

הם זינקו לתוך המכונית, והתחילו לנוע בדיוק כשגופו אדיר-המימדים של הצייד הופיע בפתח המועדון.

"לקח לך הרבה זמן... היי, זאת לא המכונית שהגענו איתה."

"כן. התייאשתי לבסוף ממציאת חנייה, אז פשוט החניתי את הדודג' וייפר על מכונית אחרת איפשהו פה בסביבה. זאת שייכת לבעל-המקום."

וכשהמכונית דהרה לה הרחק משם, עדיין ניתן היה לשמוע את וולטר צוחק בקול רם...
 
מאת אריק
 
דרג את המאמר  דירוג מאמר
תוכן דירוג תאריך שם
 
‏20/‏02/‏2008 הפיה הטובה
 
וואו ממש נהנתי...
ישר כוח!
‏05/‏05/‏2008 ^_^
 
הוסף תגובה   |   שלח לחבר תגובות גולשים
למאמר זה התפרסמו 9 תגובות
 
  תגובות  
  אכן העלה חיוך :)
הפיה הטובה   - ‏08/‏10/‏2007 22:36 
1.
  הא!
Dea Amabilis   - ‏13/‏11/‏2007 20:04 
2.
  אין כמו סיפורי ערפדים ישראליים
קרן   - ‏23/‏11/‏2007 07:36 
3.
  אין לי את המילה הנכונה...
Monk   - ‏14/‏01/‏2008 06:02 
4.
  אתה הולך להמשיך???
Monk   - ‏17/‏01/‏2008 06:40 
5.
  יפה
iamnati   - ‏16/‏03/‏2008 22:25 
6.
  וואו,
פלי.   - ‏04/‏05/‏2008 21:44 
7.
  תודה לכולם
אריק.ש   - ‏10/‏05/‏2008 20:41 
8.
  גאוני!
קרמון כור רגל הצילו   - ‏22/‏09/‏2009 03:00 
9.
 




חיפוש מותאם אישית של
חדרי משחק
משחק הממלכה
פורומים
חץ הזמן - סולאר קטאליסט
הורדות למשחק התפקידים חץ הזמן
סולאר קטאליסט מוצרים
הרפתקאות חץ הזמן
כתבות חץ הזמן
קדימונים וטיזרים
חוקרי חץ הזמן
ממלכות עתיקות - הפורטל
דרושים באתר
כתבות
כתבות מתורגמות
סיפורים
מיתוסים
אישים בהסטוריה
הספרייה
ביקורות סרטים
מיניאטורות
גלרית גולשים יוצרים
משחקי לוח וקלפים
מוזיקה
לוח אירועים
ספריית סרטים
קורסים וחוגים
קישורים
משחקי תפקידים
עולמות וערים
מילון מונחים משחקי תפקידים
דמויות
כלי נשק וחפצי קסם
הרפתקאות
משחקי מחשב
הורדות ועזרים
משחקים ברשת
משחקים
אוצרות הממלכה
יריד הממלכה - משחקים
רקעים לשולחן עבודה
שומרי מסך
משחקים סלולאריים
חזיונות וידאו
רדיו - טרובדור
קהילות - משחקי תפקידים
עולמות
כללי
Senctus Bellum
דמויות
סיפורים
גזעים
באנרים
לוח יד שנייה
משכילון
הקליידוסקופ
חברים באתר
  ערוצי RSS
  חיפוש באתר  
 
 
 
 
 
ראשי | אודותינו | כניסה לחברים | הרשמה | תקנון אתר | צור קשר
סרטים | זכויות רפואיות