גולשים כרגע באתר
‏יום רביעי ‏18 ‏יולי ‏2018
הפוך לדף הבית   הוסף למועדפים
משחק הממלכה | פורומים | חדרי משחק | ממלכות אישיות | אוצרות הממלכה | משחקי תפקידים | ממלכות עתיקות | ראשי
צור קשר לוח יד שנייה   חברים באתר   בלוגים   אודות ממלכות   הרשמה   כניסה לחברים
 
צאט הממלכה קוביות משחק - זריקת קוביות פעילויות - משחק הממלכה הודעות פרטיות - חברים פורומים - הודעות אחרונות כרטיס אישי מה חדש באתר?
שלום [אורח] התחבר
 
ממלכות עתיקות - הפורטל > סיפורים

סיפור מסע בהמשכים חלק ב'


12.9.2006
הסיפור ממשיך...
דירוג מאמר
צפיות: 7468

                                                                         פרק ב'

הניצולים נתקלו במקרה בדרכם בקבוצה של אנשים, אשר כמותם איבדה את ביתה לאויב אכזר. אויב זה היה שבט הנילומבו ובעלי-בריתו, שהיו בעיצומו של תהליך הרחבת שטחם מזרחה. הצעיר שעמד לנקב אותי קודם בחיצו הסביר לי כי מקורו של שבט הנילומבו נמצא מעבר להרי נידורי הגבוהים, ושבצדם השני יש הם מחזיקים בשטחים נרחבים, ובאלפי עבדים. הם שולטים בכוח הזרוע והעריצות, והגיעו לאזורנו בחיפוש אחר ביזה ועבדים נוספים. שבט הניקונדה היה שבט מקומי יותר, אשר, עקב תרבותו האכזרית והאלימה, בחר מרצונו להפוך לבעל-בריתם של הנילומבו, ובפועל לגרורה שלו, והם מבצעים מעשי הרס והרג בשמו. כך, במשך החודשיים האחרונים, הם נעו במסע התפשטות דרומה, והחריבו כל שבט שניקרה בדרכם.
הייתי, בלשון המעטה, מופתע. סיפרתי לצעיר, ששמו היה נשר עז-פנים, כי בני שבטי יצאו למסעות באזורי גבעות טרנדרי והרי נידורי, ולא הביאו שום חדשות על מעשי טבח שכאלו לאחרונה. כל שידענו הוא כי שבט חדש הגיע לאזורנו, ובגלל זה במפות שלי צוין הכפר שנעתי לעברו לפני מספר ימים ללא כל שם. נראה שלסייר שהגיע לאזור הייתה תחושת בטן רעה, והוא פעל על-פיה ובחר שלא לפגוש בהם. הצטערתי שתחושות-הבטן שלי לא היו טובות כשלו. נשר סיפר לי עוד כי הפליטים והעבדים המעטים שהצליחו להימלט מהפראים האלימים התאגדו בקבוצות קטנות ביער, והם תוקפים מדי פעם את שיירות העבדים של הנילומבו, בניסיון לשחרר עוד אנשים ולגייסם לשורותיהם.
"מדוע לא תעזבו את המקום כליל?" שאלתי, ונשר חייך לעברי מזווית פיו.
"האם אתה היית עוזב את ביתך, רק בגלל שהוא נעשה פתאום לא נוח?"
הוא חשב שתשובתי תהיה ברורה, אך נאלצתי לאכזבו. עבורי, משמעות המילה 'בית' לא הייתה ברורה כפי שהייתה עבורו. נותרתי שותק.
"סלח לי על העזות, אבל מדוע הנילומבו והניקונדה לא מנסים פשוט לחסל אתכם?"
"הו, הם מנסים גם מנסים. הם היו שמחים ביותר להיפטר מאתנו, אבל הם לא יכולים למצוא אותנו."
"מדוע לא?"
"כי אנחנו מוגנים?"
"מוגנים? מי מגן עליכם?"
"הוא."
הפניתי את מבטי, ולרגע אחד ארוך רציתי מאוד לומר כי מה שראיתי לא יתכן. למרות זאת, לא יכלתי לדבר. אני לא יודע, אולי אתם הייתם אדישים יותר לו הייתם רואים אייל ענקי זורח מולכם, אבל אני לא הייתי.
האייל בחן אותי. מבטו היה מעמיק יותר מכל מה שנתקלתי בו עד אז. כשסיים להביט בי, הפנה את מבטו לעבר נשר.
"הוא רוצה שנתלווה אליו אל המחבוא שלנו.", הוא אמר, והביט בי במבט בוחן. "נראה שהוא סומך עליך."
"יש לו עין חדה." ציינתי במרירות מה. התרגלתי לקבלות פנים חמות פחות.
האייל הוביל אותנו בשבילים, שנראה כי רק הוא ידע למצוא, ושנעלמו ברגע שפנינו הלאה מהם. לא ראיתי עצים נעים או שום דבר כזה, אבל בכל פעם שהבטתי לאחור, לא יכלתי להבחין מהיכן באתי. מחוסר ברירה אחרת, קיבלתי את הדבר כעובדה, והנחתי לאייל המסתורי להתוות את הדרך. צעדנו במשך זמן רב, כך נדמה, אך העשב שעליו דרכנו היה נעים לרגליי, והאוויר היה צלול ומלא ניחוחות נעימים של צמחיה ופרחים. קרני שמש צהובות-כתומות של אחר צהרים חדרו מבעד לצמחיה העבותה, וציפורים שרו וצייצו סביבנו. כאשר האור החל להפוך אדמומי, הגענו.
האייל עצר במקומו, ופנה אחורה עד שעמד מולי. מאחוריו היה מעבר בצמחיה, שענפי עצים חסמו כמעט במלואו.
"הקשב לדבריי כעת, הנסיך יוליאן."
היו שני דברים במשפטו שגרמו לי לקפוא על מקומי, ולהצטמרר. האחד, כמובן, הוא שהיצור הזה ידע מה השם שנתנה לי אימי כשנולדתי, והשני היה התואר שמעולם לא ניתן לי. אה כן, והוא גם דיבר ישירות לראש שלי. אני מניח שהדבר הטריד אותי פחות באותו הרגע.
"אני חש שטעית. שמי הוא אומנם יוליאן, אך אינני נסיך."
"האומנם?" שוב, מבט בוחן, ואז דיבר אליי שוב:
"ועדיין, עלי להזהירך כי אלו אשר צועדים מעבר לפתח זה, ואין להם דבר יקר בעברו השני, נוטים שלא לרצות לעזבו לעולם."
האזהרה שלו לא הדאיגה אותי במיוחד, מכיוון שהייתי ממוקד ברצוני לאתר את אימי.
"אינני חושש מזאת."
"אם כך בוא עמי. לפני הכל, אתה זקוק למנוחה ולדבר-מאכל."
"כעת אתה אומר דברי-חוכמה."
דימיתי כי הוא חייך, אך לא הייתי בטוח. האם אייל יכול בכלל לחייך? אני חושב שחסרים לו השרירים הנכונים, אך כמובן שלא היה מדובר בסתם אייל. על כל פנים, כאשר הוא פנה שוב אל הפתח החסום, נעו ענפי העצים מלפניו, ואנחנו יכלנו לעבור. בצד השני נגלה בפני מראה מרהיב: בינות לצמחיה עבותה, שהגיעה לגובה כה רב עד כי לא יכלתי לראות את צמרות העצים, היה חלל גדול ומבודד מהעולם: עצים שגזעיהם עבים כמגדל, וענפיהם עצומים ביותר, תחמו את המרחב משלושת צדדיו; צלע סלעית של מצוק, שכוסתה כולה בירוקת זרחנית, ופלג צלול זרם על פניה, השלימה את הצלע הרביעית. הפלג נקווה בבריכה גדולה במרכז המקום, וסביבה התאספו בני-אדם, חיות-יער, ויצורים מכונפים קטנים, שיכלתי לתארם רק כפיות. על הענפים שמעל ראיתי את בתיהם, ומעליות שנתלו על שרכים עבותים, ושימשו אותם למעבר ממקום למקום. אכן, היה זה מקום מופלא.
"מה אתה?" שאלתי מיד את ידידי הזוהר.
"אני מניח, שתוכל לומר שאני אחת מהרוחות השומרות של היער."
"כך חשבתי. שמעתי עליכן סיפורים."
"אכן, אבל כעת עליך לאכול ולנוח. אחר-כך, יהיה זמן לדיבורים."
מנוחה וזמן - הנה שני דברים שהייתי בהחלט זקוק להרבה מהם. ואכן זכיתי למנוחה הגונה לאחר מכן. נשר הוביל אותי לבית מגורים קטן על ענף, שנתלה בגובה רב, ולאחר שהתגברתי על הסחרחורת שאחזה בי, דאג להביא לי פרות ושאר דברי-מאכל. הייתי זקוק לבשר, אך לא ציפיתי למצוא ממנו בארוחתי, ואכן, צדקתי בהערכתי. תחת זאת עודד אותי הצעיר לאכול מגוון של אגוזים ופולים מעוכים, שטען כי הם מזינים בדיוק באותה המידה. כשסיימתי את ארוחתי, הנחתי את ראשי על יצוע צמחי רך, ונרדמתי בעת שתהיתי באיזו מהירות אירדם...
כשהקצתי, הלילה כבר ירד, אך תחת שהמקום יעמוד בחשכה מוחלטת, זרחו האבנים שסביב הפלג באור ירקרק, ואלפי גחליליות עופפו באוויר. הדבר יכל להיות מספיק, אך קרני הירח, שחדרו מבעד לצמחיה במקומות אחדים, הקרינו על המקום בעוצמה רבה, וצבעו את הבריכה בצבעים כחלחלים חיוורים ויפים.
מצאתי סולם שרכים שהוביל מביתי לענף הראשי, שעליו נתלו מעליות מספר, ובעזרת כמה תנועות ידיים בסיסיות הצלחתי להסביר למספר אנשים שברצוני לרדת, והם עזרו להוריד את המעלית ואותי מטה. חזרתי על התהליך כשלוש פעמים נוספות, טרם הייתי על קרקע מוצקה, וצפיתי על הבריכה מקרוב. שקעתי בקסם של האווירה לכמה זמן, וחשבתי על אימי:
בכל המהומה שנוצרה בימים האחרונים, כמעט ולא הגיתי בה. המטרה הראשונה שלי הייתה למצוא אותה. כעת, עדיין אינני יודע אם היא בכלל בחיים. רציתי להציל אותה, וארבעה ימים מאוחר יותר, הצלחתי רק לסבך את עצמי. ונאירה המסכנה, ראו מה טוב עשיתי לה... לו לא הייתי מגיע לכפר ההוא, אולי עדיין הייתה בחיים. ואולי הייתה אומרת כי היא הייתה מעדיפה את הזמן המועט שבו הייתה חופשי על חיים שלמים בשבי. אולי, ואולי הייתה זאת רק משאלת לבי, שניסה להפחית מכוח האשמה שחשתי.
נאנחתי כבדות, ונתתי לאצבעי לשוטט על פני המים. כאשר האדוות שככו, והמשטח החלק והמבריק הצטלל שוב, דימיתי כי ראיתי דמות כלשהי בצד השני, שלא דמתה לי. קירבתי את פניי למים, וצמצמתי את עיניי כדי להיטיב לראות את התופעה. כשהמראה התבהר מספיק, הייתי בטוח כי אני מביט על דמות אפילה, שהזכירה אותי בצורתה הכללית. לפתע, היא פערה מולי זוג עיניים אדומות וזורחות. מרוב בהלה נפלתי לאחור, וכמעט שנחבטתי בראשי.
"ערב טוב לך, הנסיך יוליאן."
היה זה קולו של האייל, שנשמע שוב מהדהד בתוך ראשי, ולא מחוצה לו.
"מה זה היה, הדבר הזה?"
"זוהי בריכת-הראי של השתקפות הנפש. היא אמורה להראות לך את האני הפנימי שלך. האם לא אהבת את מה שראית?"
"היה שם... דבר שלא דמה לי כלל."
"האומנם? הסיבות לדברים שרואים בתוך מים אלו אינן תמיד ברורות, אבל כעת, הייתי רוצה שתתלווה אליי."
שלחתי מבט מודאג לעבר הבריכה, ואז, כשדבר לא קרה, משכתי בכתפיי, והצטרפתי לאייל. הוא צעד על גבי הסלעים החלקים שעל שפת הפלג, עד שהגיע לתחתית המצוק.
"כשהזמנים נעשים קשים, וילדי היער מצויים בסכנה, אנחנו עוזרים להגן עליהם." הוא החל לומר מבלי ששאלתי.
"ומזה זמן רב שלא היה כל צורך בהתערבותנו, ואנחנו שמחנו על כך מכיוון שיכלנו לבלות את זמנינו בנעימים בין ילדי היער, אך כעת... כעת הכוחות האפלים של הקיום התחזקו, והאיזון הופר."
לא היה לי מושג על מה הוא מדבר, ולכן הנהנתי מדי פעם וניסיתי להיראות קשוב. לאחר זמן קצר הוא נעצר בצמוד למצוק, ואז הסתובב ופנה לעברי.
"ואתה הנך חלק מאותו מארג כוחות אשר פועל כעת."
"ואיזה חלק הוא זה?"
"נקבתי בתוארך ואעשה זאת שוב עבורך, הנסיך יוליאן-"
"זאת בדיוק הנקודה שאיננה נהירה לי. אימי הייתה בת לשבט הטמאקי-"
"לא."
"לא?"
"אמך אמרה לך כי הייתה בת לשבט הטמאקי. מה היא סיפרה לך על אביך?"
"שהיה קצין בן האימפריה, ושמצא אותה בפשיטה שערכו חייליו על כפרה. הוא לקח אותה כשלל מלחמה, אך הם התאהבו, ונישאו."
"מעניין..."
הוא הביט בי שוב במבט החודר שלו, ואני חשתי באי-נוחות רבה.
"אכן, בן-אימפריה. וניתן לראות סממנים של... מהלך מחוכם ביותר..."
"אתה מוכן בבקשה להסביר לי באופן ברור יותר?"
האייל הביט בי שוב בעיניו החודרות, ואז אמר: "לא."
עמדתי למחות, אך תוך כדי שאני פוצה את פי כדי לעשות זאת, שכחתי מה טרד את מחשבתי. גירדתי בראשי במבוכה, והצלחתי לומר רק "הממ... אז מה רצית לומר לי?"
"קראתיך בפניי מכיוון שברצוני שתבצע עבורי שליחות מסוימת."
"אני מאזין." אמרתי, ושילבתי את זרועותיי על חזי. על מה לעזאזל דיברתי אתו קודם לכן? מחשבה טורדנית זו הציקה לי, אך ככל שניסיתי לא הצלחתי להיזכר בדבר.
"שבטי האדם התוקפניים מרחיבים את אזור פשיטותיהם לכיוון דרום. אם הם ימשיכו בכך הם יגיעו בקרוב לחורשת יער מקודשת בה נמה אחת ממכרותיי, ואני חושש כי יפגעו בה. אני זקוק למנהיג לוחמים אמיץ שיוביל למקום קבוצה ויעיר אותה בטרם יקרה הדבר."
"טוב ויפה, אך אם כה רב-כוח אתה, מדוע אינך עושה זאת בעצמך?"
"מכיוון שכוחותיי יפים רק בשטח השפעתי. אם אעזבו אוכל לעשות מעט מאוד."
"באסה."
"בהחלט."
"אם כך, אבצע עבורך את השליחות, אך אתה תפקיד בידי מספר אנשים, סוסים וציוד."
"... כזאת אוכל לעשות."
כנראה שנראיתי מוכן לתזוזה, מכיוון שהוא נחפז להוסיף: "תוכל לנוח כאן מספר ימים. עדיין לא החלמת לחלוטין."
הבטתי בו, וחשבתי לעצמי שהייתה לי איזו סיבה להיחפז, אבל אינני זוכר בדיוק מהי. המילה עמדה על קצה לשוני...
"אימי!"
"מה בנוגע אליה?" שאל באדישות. הוא אומנם נראה שליו כשדיבר עמי, אך אני הבחנתי במתיחות מסוימת בשרירים סביב עיניו. מה הפריע לו בכל העניין?
"אני צריך להציל אותה. לפני מספר ימים פשטה חבורה של שדים על הכפר שלי וחטפה את כל מי שלא הרגה. הם לקחו גם את אימי."
האייל הפנה את מבטו הצידה, ונראה כמהרהר.
"שב, ושמע לדבריי."
כשעשיתי זאת, המשיך לדבר.
"היצורים שראית הנם כוח פשיטה שהגיע אלינו מממדי השאול. לפני מספר שבועות אירעו מאורעות מסוימים, אשר אפשרו לכוחותיהם לחצות את הגבול לעולמנו. אומנם בכמויות קטנות כרגע, אך הקרע מתרחב."
"מה הם עומדים לעשות בבני-הכפר?"
"הם עשויים לשמש כעבדים, כקורבן על מזבחותיהם האפלים, או... גרוע יותר."
"אם כך לאימי נשקפת סכנה איומה!"
"לא."
הייתי מופתע מתגובתו, מכיוון שלא נשמעה לי הגיונית.
"לא? האם אתה מתלוצץ?! כרגע אמרת שהיא עשויה לשמש כקורבן, ואתה עוד מצפה שאשתהה כאן!"
הוא נאנח קלות, וביקש ממני להירגע. הבנתי שנהגתי בגסות רוח, ומיהרתי להתנצל.
"ראה, למרות שאני מבין את תחושת הבהילות שלך, ודאי תסכים כי לא תוכל לעשות הרבה במצבך מול חילותיהם הרבים."
"ועדיין, אני חייב לנסות."
הוא הביט בי עמוקות וחשב במשך כמה רגעים.
"דעתך איתנה, גם במחיר האפשרי של חייך?"
"אכן."
"אם כך, המתן ונוח לפחות עד צהריי יום המחרת, למען ישובו אליך כוחותיך. לאחר מכן אשלח עמך מספר אנשים כפי שרצית, ובדרכך החוצה מהיער בצע נא את הדבר שביקשתי ממך. כך נהיה כולנו מרוצים."
"יהי כן. הצעתך הוגנת."
ובכך הסתיים המשא-ומתן שלנו. ידעתי שהוא מסתיר ממני ידע, ועדיין לא הצלחתי לנער מעליי את התחושה שרציתי לדבר אתו על דבר מה שפרח מזיכרוני, אך הוא פרש לו למקום כלשהו, ואני התפניתי לארוחת ערב טוב, ולאחר מכן חזרתי ליצועי שבקומה הרביעית של העץ העתיק והעבות. כאשר הנחתי את ראשי שוב על המצע הרך, שמחתי על כך שאני נמצא במקום מוגן, ויכול להירגע מעט מתלאות הדרך והימים האחרונים. הייתי זקוק למנוחה, ויותר מכך – הייתי זקוק לאפשרות להירגע...

טירה אפלה ומאיימת למראה, אשר צריחיה הגבוהים נסקו לעבר שמים ורדרדים, ניצבה מולי. בידי אחזתי חרב ארוכה, שכוסתה בזוהר אדמדם. נראה כאילו השמים סובבים במהירות סביבנו, אך אנו נותרנו יציבים. צעדתי צעד לעבר הטירה, ואז עוד אחד, אך צעדיי נהיו איטיים יותר ויותר. בסופו של דבר מצאתי שלמרות תנועותיי, אני עומד במקום. קולה של אימי קרא לי לעזרה, ואני שלחתי את ידי לפנים. חרדה מילאה אותי, כשראיתי את הטירה מתרחקת ממני. התחלתי לרוץ, אך לפתע נשמטה הקרקע תחת רגליי. נפלתי אל תוך מערבולת של שמים ורדרדים...
למחרת היום הוביל אותי נשר אל מחוץ למתחם. שיערתי שהאייל הקסום פילס לנו את הדרך, מכיוון ששוב לא הצלחתי לאתר כל עקבות מאחורינו. כשהגענו לגדתו של נחל, הבחנתי בשלושה בחורים, וארבעה סוסים, שהמתינו לנו במקום. על האחד שיועד לי ראיתי שק גדול, שמתוכו בלטה האלה הממוסמרת שגנבתי מגאנק.
"זהו גבול נחלתו. מכאן תמשיך לכיוון דרום." אמר נשר, והתווה בידו דרומה. הודיתי לו קצרות, מכיוון שלא התחשק לי להתיידד באותו הרגע, ונפניתי לדרכי.
שמש הצהרים החזקה חדרה מבעד לעלוות העלים, וחיממה את עורי בנקודות שבהן קרניה נחו עליו. שמעתי את פכפוך מי הנחל השליו ואת ציוצי הציפורים. ריח של מים ועלים רטובים מילא את נחיריי.

שלושת הבחורים שנבחרו ללוותני למשימה היו צעירים ממני אך בשנה או שנתיים, ונראו כמי שחיו במקום זה כבר זמן מה. פניהם נצבעו בפסים של ירוק ושחור, וכך גם גופם העליון החשוף. מכנסי העור החומים שלהם קושטו בפסי פרווה בצדדיהם, ולראשיהם קשרו רצועת עור דקה שבה שולבו נוצות צהבהבות. שמותיהם היו דוב-חכם, אייל-זריז, וחזיר-בר רגזן. תהיתי מה עושים בני-השבט כאשר נגמרים להם שמות החיות.

סוסי, שצבעו היה כעין האגוז, וכזה גם היה שמו, היה חיה שקטה וממושמעת, ונהניתי עד מאוד לרכב לשם שינוי. לשבט המסאי היו לא יותר מתריסר ומחצה מחיות אלו, ומלבד לשליחויות מיוחדות על גבי מישורי הקערה, נהגו בהן רוח קמצנות יתרה. במילים אחרות, היה לי יותר סיכוי למצוא סוס פראי ולאלף אותו מאשר לזכות לרכב על אחד מאלו שבכפר, ועם זאת, כאשר הזדמן לי הדבר, שמחתי לראות כי שיעורי הרכיבה מתקופת חיותי בשטחי האימפריה נותרו בזיכרוני, ושיכולתי לא קהתה רבות. כך היה גם עתה, כאשר רכבנו בקצב קליל בצמוד לנחל, ומיעטנו בדיבור. לפי דברי חבריי למסע, עמדנו בפני שלוש שעות של רכיבה, לא כולל עצירה, שלאחריהן נגיע לקצה תחומה של החורשה המקודשת. כששאלתי אם ביקרו פעם בתוכה, ענו כי ראו אותה רק מרחוק, כאשר סיירו במקום למטרות אחרות. מכיוון שחשתי באי-נוחות מסוימת בחברתם, המשכתי בשיחה, ונודע לי, במשפטים קצרים ועיניניים, כי הם בני-שבט הלנדורי, שחיו בעבר בקרבת צד זה של הרי נידורי, וגורשו על ידי הנילומבו כאשר אלו הגיחו לראשונה מבין מעברי ההרים. הם שנאו אותם על כך שנאה עמוקה, וקיוו לנקום את נקמתם בפולשים, ולשוב לביתם, בעזרת שאר קבוצות הניצולים שמתארגנות תחת הגנתן של רוחות-היער.

לאחר שסיפרתי להם גם את סיפורי שלי (כשאני משמיט את כל פרק הזמן שביליתי עם נאירה מאז שברחתי משביי), המתיחות בינינו שככה, והתלוצצנו מעט – בעיקר על חשבונם של בני הנילומבו ובעלי בריתם גסי-הרוח. לאחר ששמעתי יותר מחמש וריאציות שונות של בדיחת "כמה בני ניקונדה צריך כדי להכין מקלעת אצטרובלים", חשתי שהתיידדנו באופן מספק כדי לשאול אותם על האייל הקסום, ועל דרכיו המסתוריות לנהל שיחה. הם הודו שזקני השבט שלהם נהגו בו חשדנות כלשהי, אך הם היו משוכנעים כי מניעיו טהורים, ומכיוון שהצילם מידי כליה בעזרת קסמיו, הם היו חייבים לו שירות בכל עת שבה יחפוץ.
"מדוע הזקנים שלכם אינם סומכים עליו?"
"הם אומרים כי הוא משונה," אמר דוב-חכם, "וכי הוא איננו אנושי, ולכן איננו מסוגל לחוש רגשות אנושיים של חמלה."
"נשמע לי כמו סתם אמירות לא מבוססות." אמרתי, ואז קלטתי שדיברתי גנות בזקני השבט שלהם, והבטתי בדוב-חכם בחשש.
לאחר שניה שבה בחן את מבטי, חייך אליי, ופרץ בצחוק.
"בהחלט! חבורה של זקנים מיובשים שכמותם. ודאי אינם רגילים שאיש, או כל ברייה אחרת, עושה עימם טובה, בגלל כפיות-טובתם והתנשאותם."
שאר בני הלנדורי צחקו גם הם, ואנו המשכנו ברכיבתנו על מי-מנוחות. נדדתי במחשבותיי לעבר אימי, וקיוויתי שהיא מחזיקה מעמד. היא הייתה אישה אמיצה וחזקה, גם אם צנועה ביותר. מדי פעם היה נדמה למי מאנשי האימפריה שבגלל שהיא נחבאת אל הכלים, יוכל בקלות לדרוך עליה, אך אם איימו על זכויותיה, או גרוע מכך - אם איימו זכויותיי, ידעה לנצל את כל הכלים שברשותה כדי להתגונן. בפעם האחרונה שקמה קנוניה כזו כדי לגרש אותנו אל אזורי-הפרא, לא הצליחה למנעה. כעת, כשחייה בסכנה, אני הוא זה שמוטלת עליו החובה להגן עליה. חשבתי לעצמי כיצד התהפכו היוצרות, וחייכתי חיוך עקום.

לפתע סימן לנו אייל-זריז לעצור. מבטו היה נעול על מיקום כלשהו לשמאלנו, והוא נראה כמתאמץ להאזין.
"יש מישהו מעבר לשיחים שם." לחש, והצביע לכיוון. מיהרנו לרדת מעל סוסינו, קשרנו אותם לעץ קרוב, וליטפנו אותם להרגיעם. דוב-חכם נותר מאחור כדי לשמור עליהם, ואילו שלושתנו התגנבנו קדימה לעבר מקור הרחש.
מעבר לשיחים יכלנו לראות שלושה לוחמי ניקונדה ישובים מסביב למעגל ענפים יבשים קטן, שעליו צלו לפני זמן לא רב ארנבים. כעת היו הארנבים המדוברים נמעכים בין שיניהם של השלושה. גם לוחמים אלו, בדומה לגאנק - הנבל שהרגתי במערה, עיטרו את ראשיהם בתספורת מוהוק גבוהה וחדה. שלושת אלו אף הרחיקו לכת ושטפו את שיערם בסיד, אשר היקשה וחמצן אותו.
אייל-זריז קירב את אצבעו לפיו, וכששנינו הנהנו, סימן לנו בזרועותיו להתפזר, ולהקיף את שלושת הלוחמים. הוא רצה שנתקוף אותם משלושה כיוונים באותו הזמן, ואנו עשינו כדבריו, וקיווינו שלא נישמע בזמן שאנו נעים באיטיות על ארבע בין השיחים, כחיות משחרות לטרף.
זינקתי ממחבואי ברגע ששמעתי את רחש הרגלים של אייל-זריז. שמו לא ניתן לו לחינם, והוא כבר עמד ליד הלוחמים, גרזן אבן מורם גבוה מעל ראשו, כאשר יצאתי מבין השיחים. הוא חבט באחד הלוחמים בצד פניו, והפילו לרצפה, ובאותו הרגע אני וחזיר-בר הצטרפנו אל ההתגוששות.
הנפתי את האלה הממוסמרת שלי, ופגעתי בזרועו של אחד הלוחמים טרם הספיק לשלוף את נשקו. הוא זעק בכאב, איבד את שיווי משקלו, ונפל על עכוזו, כשהוא אוחז את זרועו. זעקתי זעקת קרב, והנפתי את האלה שלי בקשת רחבה. הוא היה המום, אני משער, מכיוון שנותר קפוא על מקומו, לפני שהאלה פגעה בצד ראשו וסיימה את חייו. האדרנלין זרם בדמי בעוצמה באותם רגעים, ואני זוכר במעורפל כיצד זינקתי מיד מעל גופתו של הראשון, והנחתי מאחור מכה קטלנית על ראשו של השני. חזיר-בר ריתק את יריבו לקרקע, ואחז בפגיון אבן מחודד קרוב לפניו. זכינו בשבוי.
עשר דקות מאוחר יותר, הוא היה קשור לעץ וחבול בכל גופו, ועדיין סירב לדבר. זאת, אלא אם אתם מחשיבים את צרור הקללות שהטיח בנו בכל פעם שניסינו לדובבו.
"אין בזאת טעם, וזמננו קצר." אמר דוב-חכם. "מישהו יצטרך... 'לסיים' פה, ונמשיך לנוע. אם נתעכב פה עוד אנו עשויים להימצא מחוץ לחורשה המקודשת לאחר שקיעת השמש.
"אני אעשה זאת." אמרתי, ושלחתי מבט לעבר השבוי. ראיתי צל קל של חרדה עובר על פניו, אבל אז חזר לקלל ולירוק.

השלושה הביטו עליי בשאלה, אבל כשראו את המבט שנעצתי בבן הניקונדה, העדיפו שלא לומר דבר. כשעזבו את שטח המחנה קרבתי אליו, ותוך כדי הליכה הרגשתי כיצד הזעם מציף אותי. פניה המעונים של נאירה הבזיקו בזיכרוני לרגע, ואלתי נשלחה לברכו בחוזקה. הוא צרח בכאב לרגע, ואז זעקתו הפכה עמומה, מכיוון שמעכתי את פיו בידי.

"שמע לי טוב נבל בן-נבל שכמותך: שעתך הגיעה. לפני יומיים חבריך המתועבים התעללו באישה שאהבתי בטרם רצחו אותה, וכעת אני הולך להשיב להם את הטובה."
כשהרמתי את אלתי שוב, הוא זעק לרחמים.

"רחמים?! האם אנשיך הראו רחמים כלשהם עליה כאשר אנסו אותה מול עיניי? האם ריחמו עליי כאשר הרגו אותה למרות שהתחננתי בפניהם שיחוסו עליה? לא. אין כאן שום מקום לרחמים. איש משבט הניקונדה אינו ראוי לרחמים."
ואז הוא התחנן, ואמר שיגלה לי את תוכנית הקרב שלהם, אם רק אחוס על חייו. הורדתי את אלתי, והמתנתי שידבר.
הוא סיפר לי כי הם קצו בהתקפות הפגע-וברח של הפליטים המסתתרים ביערות, ושהם הקימו קבוצת מלחמה גדולה יחד עם שבט הנילומבו, שתסרוק את היער לאורכו ולרוחבו, תהרוג כל אדם שאינו מהשבטים שלהם, ותשרוף כל מחנה שתמצא.
"כמה אנשים יש בקבוצת המלחמה שלכם?"
"כשלוש מאות עדרי-בקר אנשים."
ארבעת אלפים ושמונה מאות איש?! עלינו להזהיר את האייל המגן במהרה!
"כעת, אתה תיתן לי ללכת, נכון?"
פניי הקשיחו, ועיניו נפערו לרווחה באימה.
"לא, אתה הבטח-" הוא הספיק לומר בזמן שהרמתי את אלתי. זעקתו הרמה נקטעה בפתאומיות.
"איש משבט הניקונדה אינו ראוי לרחמים." חזרתי בשנית, "ואני לא אנוח עד שאמחק את זכרכם מעל פני האדמה."
שבתי אל שלושת בני הלנדורי, שהביטו בי במבט מבין, אך קצת חושש.
"זה נעשה." אמרתי קצרות, והם הנהנו, "אך יש בפי חדשות רעות. בני הנילומבו והניקונדה אספו כוח רב והם מתכוונים לפשוט על היערות בחיפוש אחריכם."
"שיבואו." אמר דוב-חכם. "הם לא ימצאו אותנו לעולם כל עוד נתחבא במסתור שלנו."
"חוששני שהם מוכנים להצית את היערות עצמם אם הם לא יצליחו למצוא אתכם."
שתיקה נפלה בינינו. השלושה הביטו זה בזה בדאגה, ואז על הקרקע. לאחר כמה רגעים ניעור דוב-חכם ממחשבותיו:
"אין טעם שנכבוש פנינו בקרקע. השליחות עדיין מוטלת עלינו – הבא נסיימה במהירות, ונשוב אל האייל להזהירו."
"ומה אם נתעכב בחורשה הקסומה? או אם ניהרג במארב של בני הניקונדה?", שאל חזיר-בר רגזן. "מי יזהיר את האחרים אז? הבא נשובה כעת. השליחות תוכל להמתין."
הם החלו להתווכח בינם. לבסוף החלטנו להצביע, ואני הטלתי את קולי לטובת השליחות, מכיוון שרציתי להתרחק מהמקום במהירות האפשרית, ולהמשיך בחיפושיי אחר אימי. אייל-זריז הצביע גם הוא למען השליחות, אך הציע לחזיר-בר רגזן שיחזור הוא כדי להזהיר את האחרים. זה האחרון ענה כי התכוון לעשות זאת בכל מקרה, ואמר כי הוא ידע מראש שיהיו לו בעיות עם דוב-חכם ודרכיו 'המטופשות' לקבל החלטות. דוב, לעומת זאת, אמר לו כי יהיה מסוכן לשוב את הדרך ביערות בלילה, וביקש ממנו לשקול שוב. כמובן, שהצעתו נדחתה על הסף, וכך נותרנו רק שלושתנו בדרכנו לעבר החורשה הקסומה.
ואז שאלתי לפתע איך נדע שהגענו לחורשה. הרי לא יתלה מעליה שלט גדול וזוהר שעליו נרשם "חורשה מקודשת" באותיות זורחות. האם הייתם עושים דבר כזה לו הייתם אתם מופקדים על חורשה מקודשת? לא חשבתי כך.
הם ענו לי כי לפי הסיפורים, החורשה מוקפת בחומת צמחיה ובה קבוע עץ ענק ועתיק יומין, שמשמש כשער. אלו אשר לבבם טהור יזכו למעבר, ואלו אשר מחשבות זדון להם יאלצו להמתין בחוץ. הם לא ראו את העץ מעולם, אך הבחינו בחלקים מחומת הצמחייה במהלך סיוריהם באזור.

דבריהם נסכו בי ביטחון מה לגבי המשך הדרך, אך זמן מה לאחר מכן ירדה עלינו החשיכה, ועמה מסכת דאגה על פניהם של חבריי למסע. הם החלו להתלחש בינם, והביטו סביב.
"האם אינכם מוצאים את המקום?" שאלתי, כאשר הדאגה חלחלה גם ללבי.
"אני לא רואה סימן לחומה ההיקפית שלפיה זיהיתי תמיד את המקום." ענה דוב-חכם.
"ואני חושב שאנחנו נעים במעגלים. המשעול שכרגע רכבנו דרכו נראה לי מוכר."
וכך, תעינו בחשכה, מודאגים וחוששים, עד שלבסוף רגז דוב, וירד מסוסו.
"אנחנו חייבים לעצור ולשקול כעת את צעדינו. איננו רוצים להתרחק מהמקום בטעות, ואיננו בטוחים היכן אנחנו כעת. אני הייתי רוצה לברר זאת טוב יותר."
אייל-זריז הסכים, והתנדב לצאת לסיור בסביבותינו, בזמן שאני ודוב נקים מחנה ארעי, ללא מדורה. קיוויתי שלא יהיה קר מדי הלילה, ותהיתי איך חבריי עוטי המכנס בלבד יתמודדו עם הקור. לפחות לשאלתי השניה קיבלתי מענה מהיר, כאשר דוב הוציא משק המסע שלו מעיל עור ופרווה, ועטה אותו במהירות.
"גאוות שבט אינה סיבה מוצדקת לקפיאה בלילות." אמר לי וחייך.
"האם באמת אבדנו?" שאלתי בדאגה.
"אני בטוח שרכבנו בדרך הנכונה. זה כאילו המקום פשוט נע למקום אחר."
בהתחשב בכל אשר קרה אותי, יכלתי להאמין כי הדבר אפשרי. שאלתי אותו לגבי השער.
"לא ניסיתי לעבור בו מעולם. אני מקווה שאעמוד במבחן."
כך גם אני קיוויתי. 'אלו אשר לבבם טהור' הנו משפט שנתון בקלות לפירוש. לפי איזה טוהר יבחן הרוצה לעבור בשער? אם הרג פוסל אותך ממעבר, נידונתי להישאר בחוץ.
כעבור שעה קלה חזר אייל, וסיפר בהתרגשות כי הוא הצליח למצוא את חלקה של חומת הצמחייה במרחק שלושה קילומטרים מאתנו. זינקנו ממקומנו, ומיהרנו להצטרף אליו ברכיבה חפוזה בין שיחים ועצים, בדרכים-לא-דרכים. למזלנו אף אחד מסוסינו לא מעד בצמחיה, והצלחנו להגיע למקום שעליו סיפר לנו אייל. אכן, הכינוי 'חומת צמחיה' לא היה אך כינוי. היא הייתה מוצקה, עבה, וגובהה היה רב. לא יכלתי לראות מבעדה.
התחלנו להקיף אותה מצד אחד, וקיווינו שזאת תהיה הדרך המהירה יותר אל השער. עשינו זאת במשך כשעה לפחות, לפני ששוב התגנב החשש ללבנו.
"אין כל ספק. אין כאן שום עץ!" אמר לבסוף דוב.
"חזרנו לנקודת ההתחלה! מה אנחנו אמורים לעשות כעת?" אמר אייל בתסכול.
הם ירדו מעל בהמות-הרכיבה שלהם, ומיששו את משטח הצמחייה בנואשות. הוא היה קוצני, וכפות ידיהם נשרטו. לאחר מכן עברו לתנוחת ישיבה, ובהו בקיר הצמחים.
"אין כניסה." הכריז דוב.
"עצרו רגע ידידיי," התחלתי לומר, "אמרתם שמעולם לא ראיתם את העץ העצום שעליו דובר, נכון?"
הם הנהנו באיטיות.
"חישבו על כך: תנאי המעבר שסיפרתם לי עליהם, הקשיים שאנחנו עוברים בדרכנו... אני חושב שהכל חלק מהמבחן. אני חושב שהשער יופיע בפני טהורי-הלבב."
"ואנו איננו טהורי-לבב? מדוע, אם כך, נשלחנו למשימה הזו?" שאל אייל בקול מתוסכל.
"מכיוון שהכרנו את המקום." ענה דוב, והם החלו להתווכח. בזמן שעשו זאת, אני קרבתי אל הצמחייה. יכלתי לחוש זאת, אני בטוח גם היום, למרות שהזיכרון התעמעם. מין תחושה כזאת, כאילו מישהו מאזין.
"זה בסדר, אני ידיד." לחשתי בקול המרגיע השמור לשיחות המשונות שאנו מנהלים עם חיות שחוששות מאתנו.
כשכף-ידי נגעה בחומה הקוצנית, נסוגו הענפים לאחור, ודרך החלה להיפתח בפניי – למרבה השתאותם של שני ידידיי. אני לא יודע איך הדבר במקום שממנו אתם באים, אך אני הייתי רגיל לראות צמחים נעים לאט מאוד, אם בכלל. התנועה של הענפים הקוצניים הללו הייתה מהירה כשל נחשים הממהרים לחמוק לכוכיהם הבטוחים. האוויר סביבנו התמלא בגחליליות המוכרות לי כבר ממחבואו של האייל הקסום, והצמחייה הנסוגה חשפה בפנינו גזע עץ עצום ורחב עד מאוד. הבטתי לימיני, ואז לשמאלי, והסכמתי שהאפשרויות היחידות הן שהוא מגיע עד לקצה גבול ראייתי, או שעיוות בזווית פני השטח מונע ממני לראותו במלואו. כך או כך, האמינו לי כשאומר שהוא היה גדול ביותר. ואז החל לנוע משהו על שיטחו. כתם מטושטש שהלך וקרב אלינו, הלך וגדל, עד שלבש צורת פתח מקושת ואפלולי. הנה הגיעה שעת המבחן האמיתי.
בזמן שעמדתי והתלבטתי, יד הונחה על כתפי. הסטתי את מבטי, וראיתי את דוב.
"אתה נכשל בצעדך, ידידי. הובלת אותנו עד כאן, ואני מאמין שאתה הראשון שצריך לצעוד מבעד לפתח."
לרגע חשדתי שהוא משלח אותי בתור שפן-ניסיונות, אך עיניו היו כנות. הוא חייך, ואני חייכתי חזרה. שינסתי את מותניי, נשמתי עמוקות, וצעדתי פנימה...

חשכה, ערפילים, צריחים שחורים גבוהים... לא, הכיצד זה יתכן? תעתועים, היה זה רק ערפל. כמעט מיד לאחר שנכנסתי איבדתי את הפתח. היכן היו דוב ואייל? היה זה כמעט כמו לרחף בחלום, והערפילים נדמו לצורות של דברים אחרים... דמיון ומציאות בערבוביה חסרת הגיון. עיניים זוהרות בחשכה... פניה של נאירה... פניה של אימי... לרגע, פניו של אדם שלא הכרתי. אבי? ופניי שלי, אפלות ורעות... ואז הן משתנות... נהפכות לדבר זורח וטהור... ואז שוב אותן עיניים אדומות, ואותו יצור דמוי דוב שהביט עליי כשישנתי במערה לפני כמה ימים. חיכיתי שיעלם בין שאר החזיונות, אך הוא נותר שם.
"מי אתה?" שאלתי. הקול כמו נע באיטיות, והדהד במנהרות החלולות של העץ העצום.
הוא המשיך להביט בי במשך כמה שניות, ואז פתח את פיו באיטיות. מלותיו נשמעו כקולו של תוף מלחמה – עמוקות ומהדהדות בתוך ראשי.
"א-נ-י ח-ב-ר."
חבר שמדבר לאט. נו, טוב. יכל להיות גרוע יותר.
"מה רצונך ממני?"
"א-נ-י...", הוא עצר, ונאבק כדי למצוא את המילים. "שו-מר."
"שומר? עליי?"
הוא הנהן לאיטו. ובכן, למרות צורתו המאיימת למדי, נראה שהוא אינו מתכוון להזיק לי. זה היה טוב, אבל זה לא הסביר מדוע אני והוא נמצאים בתוך חלל הפעור בבטנו של עץ ענקי ומדברים. כשניסיתי לברר את הדבר, גיליתי מהר מאוד שהשאלות שלי היו מסובכות מדי עבורו. למשל, כששאלתי "מהיכן הגעת", הוא ענה פשוט "ממקום אחר". היום אני מבין למה הוא התכוון, אבל אז... אין סיכוי! לבסוף הוא נואש מהניסיונות לתקשר איתי במילים, והצביע לתוך עומק המעבר כאומר 'לכאן'. כשצעדתי פנימה הוא צעד מאחורי ולימיני, כשומר ראש. הדבר היה מוזר מספיק בזכות עצמו, אך אז החל האוויר שמולי לזרוח באור ירוק, ומצאתי את עצמי עומד מול שיח ורדים שגובהו כגובהי.
"מיהו המבקש להיכנס אל הממלכה?"
"הנני 'עיט אמיץ', מבני שבט הטמאקי."
אם עציץ יכל להפנות את מבטו, כך היה נראה הדבר.
"והאם זהו 'העד' שלך?"
הבטתי לעבר הדוב השחור הכבד שלצדי, מצמצתי פעמיים, ואז חזרתי להסתכל בשיח.
"אני מניח."
"מדוע אתה מבקש להיכנס אל הממלכה?"
"אני נמצא כאן בשליחותו של ידיד שלכם, אייל זוהר ומדבר. הוא גר צפונה מכאן."
"האם העד מאשר את נכונות דבריך?"
הדוב נהם.
"כעת ייבדק טוהר לבבכם. אם דיברתם אמת, ואם כוונותיכם טהורות – תזכו להמשיך. באם ניסיתם להונות את שומר הממלכה, או שבלבבכם כוונות זדון – לא תזכו לעזוב."
"נשמע הוגן." מלמלתי לעצמי, ורקעתי ברגלי בעצבנות.
"שניכם נמצאתם דוברי-אמת והגונים. היכנסו."
"רגע! ומה על חבריי? הם ממתינים בחוץ."
אך השיח נעלם, ואני וידידי הדוב נותרנו לבדנו.
"אני מקווה שאתה יודע על המתרחש יותר ממני." אמרתי לו, ולדאבוני הניד בראשו לשלילה - באיטיות.
צעדתי מספר צעדים קדימה לתוך החשיכה שלפניי, ולפתע הערפלים התבהרו, ומצאתי את עצמי עומד על גבולה של חורשה רחבת-ידים, שעצים צמחו בה בכל כיוון עד לגבול ראייתי. לא נותר זכר לידידי הדוב, וגם לא לעץ העצום שממנו יצאתי.
למרות שהמקום היה זר לי, והייתי בו לבדי באמצע הלילה, המאפיינים שלו היו מוכרים לי מספיק כדי לנסוך בי תחושת ביטחון, או שמה הייתה זאת תחושה של בית? היו שם הגחליליות הזורחות וקרני אור הירח הכחלחלות והנעימות לעין שמילאו את המפלט של האייל הקסום. אך הוא אמר שידידתו אשר גרה כאן ישנה. האם קסמיה פועלים גם בעת תרדמתה? אחרי כל מה שעברתי כדי להיכנס לכאן, חשבתי שכן, אבל יתכן גם שהכל פעל כמנעול מתוחכם, שאינו מצריך כל השגחה. התחלתי לצעוד קדימה, וחיפשתי אחר סממן כלשהו לצורת חיים – מלבדי ומלבד מיליוני גחליליות, כמובן. כל שיכלתי לראות היה עצים, עצים ועצים. חשבתי שזיהיתי את המרכז לפי מראם: אלו שרחוקים יותר מהמרכז נראו צעירים יותר, וככל שקרבתי אליו במבטי, כך נראו העצים גדולים, עבותים, ועתיקים יותר. כעת נראה לי המקום כבעל תבנית מסוימת - מעגל מתרחב של עצים, המקיף מקור מסוים. היה לי כיוון לצעוד בו, אם כן, ואני מיהרתי לעשות כך. תהיתי היכן היו ידידיי החדשים, ודאגתי שמה נכלאו במרחבי העץ הגדול ששימש שער כניסה. הקרקע תחת רגליי הייתה מכוסה דשא רך, שגובהו היה אחיד, ובשל צפיפותו נדמה לשטיח ירוק. המקום היה דומם, מלבד רשרושיהם של חרקים שונים: מקהלה של צרצרים ניגנה במרץ במרחק כלשהו מימיני, וזמזומה של להקת חרקים לא מזוהים נשמע משמאלי. איזה מין כישוף יצר את המקום הזה? ואם יצורים קסומים אלו אמורים להגן על הטבע, האם יצירת גינות מלאכותיות אלו, יפות וגדולות ככל שיהיו, לא נוגדת את אמונתם? כעת המקום החל לגרום לי למתיחות. ייתכן שהייתה זאת רק דאגתי בשל הנסיבות, אבל הוא נדמה מת. מעין מאוזלאום עשוי עצים, או אם תרצו - אנדרטה צמחית עצומה שקפאה בזמן, ולי לא היה זמן לבזבז יחד אתה. הייתה לי משימה משלי, ושליחות שהוטלה עליי, ושני אנשים שאולי היו זקוקים לעזרתי. אי לכך, התחלתי לרוץ. קולות צעדיי המהירים נבלעו במדשאות הרכות המושלמות, אך לאחר כמה דקות, שבמהלכן האצתי את הקצב שלי, יכלתי לשמוע את קולן של נשימותיי המואצות. יכלתי גם להבחין בחשש שלי הופך לבהלה ככל שהתקדמתי. המקום הריק והעצום הזה הפעיל את חושי הלוחם שלי, וגרם לי לחשוד שמישהו או משהו טומן לי מארב. האם היכנשהו בינות לעצים הרבים האלו ישנו זוג עיניים, שצופה בי כעת, ובעליו ממתין לשעת כושר כדי לתקוף? ניסיתי להרגיע את עצמי, וחשבתי שאין הגיון בדבר, מכיוון שהמקום היה שמור ביותר, ולא סביר שיצור עוין כלשהו יצליח לחדור אליו. בדיוק כשנרגעתי מעט, דימיתי ששמעתי רחש של תנועה מימיני, ומיד צללתי על ארבע וחידדתי את שמיעתי. שמעתי את עצמי ממשיך להתנשף, ואת הצרצרים ממשיכים בסימפוניה האינסופית שלהם. המתנתי, ושקלתי את המצב: אם ישנו מישהו באפילה, והוא הבחין בתנועותיי, יתכן שבחר להסתתר היטב, ולהישאר דומם. במצב זה סביר שלא אצליח להבחין בו גם אם אביט ישירות עליו. היה זה לקח שלמדתי בעת שיצאתי לפשיטות ציד ליליות עם ציידי שבט המסאי המנוסים יותר: בחושך, העין האנושית מתקשה לזהות צורות ברורות כשהן נייחות. ואולי זהו מוחנו שמתערב בתהליך, ומערבב את אשר אנו רואים עם דברים מדמיוננו, ובכך הורס את איכותו של המידע? על כל פנים, אם אשאר כאן, אשאר מטרה נייחת, ואילו לדעתי הסיכוי הטוב ביותר למצוא הסבר לשאלותיי יהיה להגיע למרכז החורשה. המהירות היא ידידתי הטובה ביותר, אם כן. הבה נקווה שהאויב הדמיוני שלי לא מהיר ממני.

זינקתי ממקומי, ורצתי במהירות לעבר מרכז העצים. נותרו לי כארבע-מאות מטרים להערכתי, ושמרתי עתודת כוח לסוף הריצה, למקרה שמשהו יקרה. לא עברו יותר מחמש שניות, ומשהו אכן קרה. יכלתי לשמוע קולות טיפוף רגליים מתקרבות אליי מאחריי ולימיני. לא הסטתי את מבטי, פן אאבד משיווי המשקל, והמשכתי להתמקד במטרתי. שמעתי התנשפויות, שללא ספק היו לא-אנושיות, ולפי העובדה שרגליו של היצור השמיעו רעש כאשר פגעו במשטח הדשא, בניגוד לצעדים הדמומים שלי, הסקתי שגופו כבד יותר.

חרא!
ועם זאת, לא הייתה לי כל ברירה אחרת. לא הייתי חמוש, כך שניסיון להיאבק יסתיים, במקרה הטוב, במותי. יכלתי לנסות לדבר עם זה, אבל זה פשוט נראה לי מטופש. לאחר עוד כמה שניות כבר לא הייתה לי האנרגיה הנוספת הנדרשת להעלאת מחשבות, ומיקדתי את הכרתי, ואת כל כוחותיי הנותרים, במאמץ הריצה. התנשפתי בעוצמה, והיצור שמאחריי השמיע גרגור נמוך ומאיים. לא ידעתי אם הוא קרב אליי או אם אני מתרחק ממנו, וגם לא היה לי פנאי לבדוק. צעד רדף צעד, ובינות לטבעת העצים עצומים, שהיוותה את מרכז החורשה, ראיתי סדק דק שדרכו יכלתי לעבור, אולי. קיוויתי שהדבר שמאחריי רחב ממני, ושמתי את פעמיי לעבר המקום. יכלתי לראות אור כחלחל בוקע מהסדק, והוא נראה חזק יותר ויותר כאשר קרבתי אליו במהירות. עוד עשרה צעדים... שבעה... עוד מעט, ואני עובר דרכו.

זינקתי.
נחבטתי בשורש כף הרגל כאשר עברתי דרך הסדק, ולאחר שני גלגולים על הקרקע, שכבתי על גבי ואחזתי אותה כשאני מנסה להחניק זעקת כאב. היצור שמאחריי נחבט בכל עוצמתו ותנופתו בסדק, אך לא הצליח לעבור. יכלתי לראות צרור ניבים מאיים ומזיל ריר, וזוג עיניים זוהרות באדום. גרגור מתגלגל עלה מתוכו, ונהפך לנביחה בעלת טון עמוק ומאיים. מהו הדבר הזה? כלב? שד? שילוב של השניים, כך נראה. הוא ניסה לשלוח כף מטופרת דרך הסדק, וכאשר זו נעטפה באור הכחלחל, הוא ייבב בכאב, ונסוג לאחור. באותו הרגע סובבתי את מבטי לאחור, והבטתי לעבר מקור האור.
במרכז מעגל העצים, שסגר עליה כמעט מכל עבר, הייתה בריכה של נוזל כסוף מבריק, שהקרין סביבו את האור הכחלחל בעוצמה. ראייתי הייתה מסתמאת בקלות, לו לא היה האור כה זך וטהור. באותו הרגע שכחתי מכלב-השאול שרדף אחריי. שכחתי מדאגותיי, מחששותיי, מהכאב ברגלי. תחושה נעימה ומרגיעה שטפה את כולי. אני יכול רק לתאר אותה כתחושה חזקה של אהבה – כזו שאנו נוטים לחוש כשאנחנו קטנים והורה מקיף אותנו בזרועותיו, או כאשר אנו גדלים, ואהוב עושה את אותו הדבר. הרגשתי בטוח ומוגן, ואיכשהו, חשתי מה עליי לעשות.
"עורי." אמרתי רכות. "הקיצי משנתך."
טיפה בודדה של טל כסוף נקוותה מתוך הבריכה, והחלה לעופף מעלה. במהלך מעופה זה הלכה וגדלה, עד שהייתה בגודלו של אגרוף, ואז בגודלו של ראשי, ולאחר מכן גדולה עוד יותר מכך. היא החלה להצמיח אברים: שניים ארוכים, ושניים קצרים יותר, וגוש כסוף נוסף. בסופו של התהליך לבשה הצורה צורת ינשוף גדול, כסוף ומבריק, שעיניו כתומות, ואני, שנתמלאתי יראה לנוכח המראה, כרעתי על ברכיי, והשתחוויתי.
"קום." הקול היה קול נשי, נעים ורך, וכמו קולו של האייל לפניו הוא נשמע בתוככי ראשי, ולא מחוצה לו.
"אני מקווה שיש לך סיבה טובה להעיר אותי, ילדון. החלום שלי בדיוק החל להיות טוב." היא אמרה בקול ספק מקטר ספק
מתפנק. ואני גיליתי שקצת קשה לי להסביר כיצד התגלגלתי למקום זה.
"האם את מכירה בחור, כלומר יצור... בערך בכזה גובה? נראה כמו אייל זוהר?"
"גאירון שלח אותך? לשם מה? אמרתי לו בפרוש שלא יפריע לי במאתיים השנים הקרובות, אלא במקרה חירום."
שלחתי לעברה במבט רב-משמעות.
"אהה." היא ענתה. "מקרה חירום, כמובן. עד שאני מתארגנת לשינה הגונה, אז העולם חייב להתהפך."
"לפני כמה זמן זה היה?" חשתי צורך להתעניין, בעיקר בגלל שחשתי שלא בנוח על שהפרעתיה משינה שחשקה בה כל-כך.
"נראה שנמתי רק כשליש מהזמן. ובכן, אם הדבר באמת חשוב, אצטרך להסתפק בכוחות שאספתי עד כה."
הבטנו זה בזו במשך כמה רגעים.
"ובכן? מהו הדבר?" פלטה בקוצר-רוח.
"אה, כן. פושטים. גאירון ביקש שאעיר אותך בטרם יגיעו לחורשה שלך וישרפוה."
"מי הם אותם פושטים?"
"בני-אדם, בני שבט-"
"בני-אדם? בני-אדם לא מסוגלים לפגוע בי!"
"אבל הם ישתמשו באש-"
"אש אני יכולה לכבות. בני-אדם, ובכן, אל תיעלב, אבל הם לא יותר מאשר מטרד עבורי. לא יתכן שגאירון ביקש שתעיר אותי רק בגלל כמה בני-אדם שמשחקים בלפידים."
"ובכן..." חשתי נבוך ואובד-עצות, "יש את עניין השדים."
"שדים?"
"לפני מספר ימים הגיעו שדים מכונפים לכפר שלי, והרגו את כל מי שלא לקחו אתם. מאז הם תקפו עוד כפרים מספר. האייל- כלומר, גאירון, אומר שהם מגיעים לכאן ממימדי-השאול. שיש איזשהו קרע."
"זה כבר נשמע לי כמו סיבה טובה יותר להעיר אותי. האם תוכל לתאר בפניי כיצד נראו השדים האלו?"
"למה שלא תראי בעצמך. ישנו אחד ממש כאן בחורשה הזאת."
"לא יתכן! המקום מוגן מפני רוע. בוודאי נוכחת בעצמך עד כמה קשה להיכנס אליו."
"ועדיין, לפני שהערתי אותך, נמלטתי בעור שיני מפני שד דמוי כלב. הוא נותר מחוץ למעגל העצים הזה." אמרתי, והצבעתי לכיוון הסדק.
הינשופה צמצמה את עיניה, ואז הן התרחבו בפליאה.
"חי נפשי! כיצד זה הצליח להיכנס לכאן? המתן רגע קט."
היא נסקה אל-על. ראיתי את זוהרה הטהור הולך ומתרחק ממני, הולך ומתעמעם, עד שנעלמה היכנשהו בעלווה שמעליי. קרבתי באיטיות לכיוון הסדק, וחידדתי את אוזניי. יכלתי לשמוע את הגרגורים הנמוכים של כלב-השאול בשעה שקרבתי למרחק מסוים ממנו, ממש ככלב שמירה רגיל. עצרתי, והבטתי בזוג עיניו האדומות. מבטינו הצטלבו כך לזמן מה ולאט, לאט חלחלה אליי תחושה משונה ביותר. תחושה ש... ובכן, הרגשתי שאיננה נובעת ממני. היחידי שהיא יכלה להיות שייכת אליו...
"הס." אמרתי בקול שקט, והכלב פסק מגרגוריו המאיימים.
"שב!" פקדתי, והכלב עבר לתנוחת ישיבה. מה, בשם הקיסר וכל עשרת אלי השמים, התרחש שם?
"כעת ברח!" צעקתי, והכלב החל לרוץ. זרועותיי נשמטו לצדדים, ונותרתי נטוע על מקומי בפליאה. ראיתי את היצור מתרחק בריצה מדודה, ואז משהו צנח עליו מלמעלה, והוא ייבב בכאב. שמעתי מספר חבטות, וראיתי את הכלב מתעופף מצד אל צד, כשגוף ינשופי כסוף נוסק וצולל לעברו. כשסיימה אתו, לפתה אותו בינשופה בטופריה, והניפה אותו אל-על. דקה או שתיים מאוחר יותר, היא הניחה את גופתו בקרבת הבריכה, ואני קרבתי אליה.
"זהו אכן אחד מתושבי הממדים התחתונים. הוא איננו נבון מספיק לחדור לכאן בעצמו, ועל השאלה מי שלח אותו עוד נצטרך לענות. כרגע, יש לי שאלה יותר דחופה."
"ומהי?"
"איך עשית את זה?"
"את מה?"
"אתה תקשרת עם היצור הזה איכשהו. אף בן-אדם רגיל לא יכול לתקשר עם שד-שאול! מה אתה?"
"אני... אני בן לשבט הטמאקי... כלומר, גדלתי בשטחי האימפריה, אבל-"
"אתה מכשף?"
הנדתי בראשי לשלילה במהירות. ראיתי מה עשתה לכלב-השאול, ולא התחשק לי במיוחד להפוך למזון ינשופים. כלומר, ינשופים אוכלים חולדות, לא? ולי בהחלט לא התחשק להיות חולדה.
"אם כך מה אתה? ואל תקשקש לי על כך שאתה בן-אדם רגיל רק בגלל שאתה פוחד. אני לא הולכת לאכול אותך."
זאת הייתה הקלה.
"גאירון בוודאי ראה בך משהו. הוא לא היה מפספס את זה. מה הוא אמר לך?"
"הוא היה מאוד מאוד מרומז. הבנתי שהוא יודע עליי דברים מסוימים, אבל הוא התחמק מלספר לי אותם. בעצם, רק עכשיו נזכרתי שהוא עשה זאת. נראה לי שהוא הטיל עליי כישוף כלשהו."
"מהי המטרה שלך? הנוספת מלבד שליחותו של גאירון."
"אימי נחטפה על-ידי השדים המכונפים בהתקפה שסיפרתי לך עליה. אני מחפש אותה."
היא שלחה לעברי מבט בוחן ארוך, ואז נפנתה לעבר הבריכה.
"זאת היא בריכת ראיית-הכל הנשגבה. מעין גרסה מוגדלת של כדור-בדולח, שגם פועלת. אתה יכול להשתמש בה כדי לאתר את אמך."
נראיתי כלא מאמין, אבל היא הצמיתה את חששותיי (והצמיחה בי כמה חדשים) כאשר שלחה לעברי מבט מאיים. נראה שזאת הייתה פקודה, ולכן קרבתי אל הבריכה, והבטתי פנימה. המשטח היה מבריק כמראה, ולא ניתן היה לראות דרכו.
"העלה בזיכרונך תמונות של אמך. חשוב עליה, ואל תסטה למחשבות אחרות. ככל שתעשה זאת טוב יותר, כן יקל על הבריכה לאתר את מושא מחשבותיך."
"רגע אחד – אני יכול למצוא בעזרת הבריכה הזאת כל אחד?"
"בתנאי שתוכל להתמקד בו במחשבותיך טוב מספיק."
"הגעתי לכאן עם שני חברים שלי. לא ראיתי אותם מאז שנכנסתי לעץ הגדול שמשמש כשער. האם אוכל לנסות לאתר אותם קודם לכן?"
היא סימנה לי בכנפה שהיא מסכימה, ואני עשיתי כדבריה, והעליתי בדמיוני את תמונותיהם של דוב-חכם ואייל-זריז. נזכרתי כיצד ראיתיהם לראשונה על גדת הנחל, על הקרב מול לוחמי הניקונדה, על הריב, הפילוג... יכלתי לראות את התמונות שבדמיוני משתקפות בבריכה, ואז לובשות חיים משלהן. פני המשטח המבריקים הפכו צלולים יותר, ודרכם יכלתי לראות את שני הלוחמים מתכוננים לחניית לילה ליד העץ הענק. שלושת הסוסים שלנו נקשרו לענף מוצק. הפתח בעץ, שדרכו צעדתי, נעלם, ואילו חומת הצמחים נעה שוב, והקיפה אותם במין מעגל מוגן."
"נראה שהם בטוחים. כעת, חזור על הפעולה, והפעם תור אחר אמך."
עשיתי כדבריה. נזכרתי בה מלטפת את ראשי כשאני שוכב במיטתי – הזיכרון הראשון שלי ממנה. נזכרתי כיצד חיבקה אותי באריכות כאשר הכו אותי בבית-הספר, כיצד בכתה כאשר החדשות על מותו של אבי הגיעו. ראיתי את פניה שמחות כאשר הבאתי לה צרור סיגליות, כאשר קניתי עבורה ממתקים בשוק של אוגוסטיה. ראיתי אותה בברור כשהיא צועדת ברחובות העיר, כשהיא צועדת בין בקתות כפר שבט המסאי... דמיונותיי הפכו שוב למציאות, והשתקפו בבריכה. הייתה זאת חוויה משונה - להביט על מחשבותיי.
ראיתיה כפי שנראתה בפעם האחרונה, לפני התקפת השדים... ואז הבריכה כהתה, וראיתי שד מכונף גדול, שעיניו זוהרות באדום, שמשני צדדיו שדים בעלי קרניים נוראיים למראה. מאחריהם היה המון של שדים קטנים שצרח, צעק, נהם או נבח דברים. הבחנתי לרגע שידי השד המכונף היו נתונות בשלשלאות, ואז החיזיון התפוגג.
"ובכן, מה ראית?"
תיארתי בפניה את שכרגע ראיתי, והיא הביטה בי במבט לא ברור, שתסכל אותי.
"אינני מבין! חשבתי שאמרת שהמראה תמצא את אימי. מדוע היא הראתה לי שדים?"
הינשופה צחקה.
"המראה לעולם אינה טועה. האינך מבין מה ראית כרגע?"
הו לא! לא יתכן...
"הם הפכו את אימי לאחת מהם?!"
"אמך תמיד הייתה אחת מהם. אתה מבין מה זה אומר?"
באותו הרגע היה לי קצת קשה לחשוב בצורה הגיונית.
"אתה אחד מהם!"
אני אחד מהם?

 
דרג את המאמר  דירוג מאמר
תוכן דירוג תאריך שם
 
‏20/‏11/‏2008 תמרא
 
הוסף תגובה   |   שלח לחבר תגובות גולשים
למאמר זה התפרסמו 4 תגובות
 
  תגובות  
  סוף סוף
Bufi   - ‏12/‏09/‏2006 09:43 
1.
  חחח, הקטע עם "באסה" הרג אותי!
אנג'לוס   - ‏03/‏10/‏2006 22:31 
2.
  אכן
monolith   - ‏15/‏10/‏2006 11:52 
3.
  בנוגע ל'באסה'. זה לא היה אמור להישאר
אריק.ש   - ‏15/‏10/‏2006 19:49 
4.
 




חיפוש מותאם אישית של
חדרי משחק
משחק הממלכה
פורומים
חץ הזמן - סולאר קטאליסט
הורדות למשחק התפקידים חץ הזמן
סולאר קטאליסט מוצרים
הרפתקאות חץ הזמן
כתבות חץ הזמן
קדימונים וטיזרים
חוקרי חץ הזמן
ממלכות עתיקות - הפורטל
דרושים באתר
כתבות
כתבות מתורגמות
סיפורים
מיתוסים
אישים בהסטוריה
הספרייה
ביקורות סרטים
מיניאטורות
גלרית גולשים יוצרים
משחקי לוח וקלפים
מוזיקה
לוח אירועים
ספריית סרטים
קורסים וחוגים
קישורים
משחקי תפקידים
עולמות וערים
מילון מונחים משחקי תפקידים
דמויות
כלי נשק וחפצי קסם
הרפתקאות
משחקי מחשב
הורדות ועזרים
משחקים ברשת
משחקים
אוצרות הממלכה
יריד הממלכה - משחקים
רקעים לשולחן עבודה
שומרי מסך
משחקים סלולאריים
חזיונות וידאו
רדיו - טרובדור
קהילות - משחקי תפקידים
עולמות
כללי
Senctus Bellum
דמויות
סיפורים
גזעים
באנרים
לוח יד שנייה
משכילון
הקליידוסקופ
חברים באתר
  ערוצי RSS
  חיפוש באתר  
 
 
 
 
 
ראשי | אודותינו | כניסה לחברים | הרשמה | תקנון אתר | צור קשר
סרטים | זכויות רפואיות