גולשים כרגע באתר
‏יום רביעי ‏18 ‏יולי ‏2018
הפוך לדף הבית   הוסף למועדפים
משחק הממלכה | פורומים | חדרי משחק | ממלכות אישיות | אוצרות הממלכה | משחקי תפקידים | ממלכות עתיקות | ראשי
צור קשר לוח יד שנייה   חברים באתר   בלוגים   אודות ממלכות   הרשמה   כניסה לחברים
 
צאט הממלכה קוביות משחק - זריקת קוביות פעילויות - משחק הממלכה הודעות פרטיות - חברים פורומים - הודעות אחרונות כרטיס אישי מה חדש באתר?
שלום [אורח] התחבר
 
ממלכות עתיקות - הפורטל > סיפורים

סיפור מסע בהמשכים חלק ג'


25.9.2006

דירוג מאמר
צפיות: 7487
 
פרק ג'

"מה זה אומר?" שאלתי, תוך כדי שאני מתיישב על מקומי. חשתי כיצד שריריי נעשים חלשים, ואני די בטוח שהייתי חיוור יותר מכרגיל באותו הרגע.

"לפי ההילות שאני רואה, והאישור שזכיתי לו מהבריכה כאן, אימך הורישה לך את החלק השדי, ואילו אביך היה בן אימפריה."

הנהנתי, ובהיתי בדשא שתחתיי. הכל נשמע לי לא הגיוני, ועדיין, ידעתי שהיא צודקת. דברים קטנים בזיכרונות שלי שפשוט התאימו עכשיו קצת יותר: אמא לא הייתה תמימה כמו שהיא רצתה שאחרים יאמינו. אבא לא התאהב במקרה בשבויה שלו, שלא הייתה שבויה שלו במקרה. היא בחרה בו מלכתחילה, וכנראה השתמשה בכישוף שלה כדי לפתות אותו. לא פלא שהיא תמיד דיברה אך טובות עליו – הוא היה הקורבן שלה, ולא להפך. לצורך העניין, לא יכלתי לדעת אפילו אם סיפורה על תקיפת הכפר היה אמיתי! זה היה כבר יותר מדי... היכן אני עומד כעת? מה מהדברים שהאמנתי בהם הוא אמת?

"אתה לא נראה בסדר. אני יכולה להבין שזו הייתה מכה קשה עבורך, אבל חשוב שתישאר ממוקד."

הבטתי על הינשופה, והייתי ממוקד בערך כמו אבן חול שהתנגשה לפני רגע במהירות גבוהה בלוח שיש.

"בחור מסכן. אתה בוודאי מבולבל למדי."

הנהנתי באיטיות.

"אם כך, חשוב עוד יותר שאעשה את מה שהתכוונתי לעשות עוד קודם."

הבטתי בה במבט שואל.

"אני באה איתך."

מצוין. בדיוק מה שהייתי זקוק לו במסע הזה – ינשופה ענקית מדברת.

"אני חושב שאני מעדיף להמשיך במסע לבדי."

היא עופפה לה, ונחתה על ענף נמוך.

"ולאן בדיוק חשבת ללכת?"

"לכפר שלי, שהותקף לפני מספר לילות. אני מתכוון לחפש כל רמז אפשרי למקור של השדים הללו, ואז אני הולך לעקוב אחריהם, ולשחרר אותה."

"ואתה חושב שיכולת העיקוב שלך טובה מספיק כדי להתחקות אחר מסלולם של יצורים מעופפים? אבל עזוב את זה – אתה חושב שאתה יכול לעבור בעזרתה דרך שערים מימדיים?"

פתחתי את פי כדי לענות, אבל אז סגרתי אותו שוב.

"כך חשבתי."

"ואיך בדיוק את מתכוונת לעזור לי בזה?"

"אני מתכוונת קודם כל למנוע ממך להיהרג בשל הטיפשות והפזיזות שלך."

"אני לא זקוק לאמא חדשה."

"היי, אני לא עד כדי כך זקנה."

זה נראה לי לא קשור לנושא, אבל עניתי בכל זאת: "בת כמה את בכלל?"

"שבע מאות וחמישים שנה, אבל אני לא נראית יום מעל חמש מאות."

מצמצתי... פעמיים.

"היי, להוויה כמותי זהו סכום משמעותי! אתם הילדים, אתם לא מבינים כלום."

נאנחתי. החלטתי שמוטב שאתחיל בנסיונות התחמקות.

"שמעי, אני מעריך את המחווה, אבל אני באמת לא יכול להסתובב איתך כך. ישנם שני ידידים שממתינים לי, כפי שראית, ויהיה לי קשה מאוד להסביר להם... אותך."

"אם זאת הבעיה שלך..."

היא החלה להתכווץ לנגד עיניי, עד שהפכה לכדור כסוף מרחף, ועליו זוג עיניים גדולות.

"אני יכולה ללבוש כל צורה שאני רוצה. גם דברים אנושיים יותר."

ואז הכדור החל להימתח ולהשתנות, עד שכמה שניות מאוחר יותר מצאתי עצמי עומד מול אישה יפהפייה בעלת עור כסוף, עיניים אפורות, שפתיים חושניות, שיער שופע, וגוף חסר פגמים (ואין להתפלא, שהרי עיצבה אותו בעצמה). בזמן שהתבוננתי בה, חשתי את גופי מגיב למראה, ולכן קראתי לה במהירות שתפסיק. היא צחקקה בהנאה מופגנת על מבוכתי, ואז לבשה שוב את צורת הינשוף.

"מדוע אם כך את בוחרת דווקא בצורה זו?"

היא משכה בכנפיה.

"אני מרגישה בנוח איתה. אפשר לומר שהיא מייצגת בצורה טובה את מי שאני באמת."

"זאת הייתה הדגמה יפה, אבל האם אינך קשורה למקום הזה כפי שגאירון אינו יכול לעזוב את הטריטוריה שלו?"

"אוי, חומד, האם לא הבנת עדיין? גאירון לא היה ישר איתך."

"לא נראה לי שהוא שיקר לי בכוונה רעה..."

"כמובן שלא. הוא רק תמרן אותך, כדי שניפגש בתנאים שנפגשנו בהם. גאירון רצה שאני אתלווה אליך, ועדיין, אני מרגישה שאני חייבת לך הסבר קצר: גאירון צריך להיות קרוב למקור הכוח שלו, כדי להיטען בכל יום באנרגיות חדשות. אני, לעומתו, הטענתי את עצמי בבריכה הזו במשך שבעים שנים, וממילא אני רק אורחת של בעל המקום – אולי פגשת אותו – הוא נראה כמו מין... עציץ כזה."

"שיח הורדים?"

"כן! הוא תמיד אהב ורדים מאוד. הוא הישות המגנה של החורשה המקודשת. אני יותר מעין... סוכנת חופשיה ביקום."

"נשמע מצוין."

"בהחלט."

"ועדיין, אני מעדיף לנסוע לבדי."

היא צמצמה את עיניה הנבונות בכעס.

"אני באה איתך, על אפך ועל חמתך."

נאנחתי, והשלמתי עם הדבר. כמה גרוע זה כבר יכול להיות? לא גרוע בהרבה מהדברים שעברתי בימים האחרונים.

"אם כך, תוכלי לפחות לומר לי את שמך?"

"אתה יכול לקרוא לי מינרווה."

"יהי כן."

וכך, מצאתי את עצמי עושה את דרכי החוצה מהחורשה המקודשת, כשבתיקי נח לו פסלון דמוי ינשוף, שנם תנומה קלה בטרם ישוב לדבר ישירות אל ראשי. חשבתי לעצמי שהעניינים לא יוכלו להיות משונים יותר מזה. ובכן, טעיתי, אבל אני מקדים את המאוחר.
כשחזרתי למחנה הארעי שהקימו חבריי, סיפרתי להם שנותרו לי עוד כמה מבחנים בצד השני, אך עמדתי בכולם, ולאחר מכן הזהרתי את החיה הקסומה שגרה בחורשה מפני הסכנה של אנשי הניקונדה המאיימים לשרוף את היער. לא סיפרתי להם דבר על שד הכלב שהמתין לי, או על מינרווה, שנמה לה בתיק הגב שלי, וצל של חיוך מרוצה על פניה הזעירים.

ישנו בתוך הכוך המוגן שיצרה סביבנו הצמחייה, ולמחרת היום אספנו את מטלטלינו, ועמדנו ללכת. דוב חכם אמר שגאירון הורה להם ללוות אותי ליעדי הסופי בטרם ישובו, וכזאת הם התכוונו לעשות. אני הבעתי את חששותיי במקרה שחזיר-בר לא הצליח לשוב, וכולנו השתתקנו, ושקענו במחשבות.

"הוא הגיע. שאלתי את גאירון." שמעתי את קולה של מינרווה בראשי.

"את בטוחה?" לחשתי.

"נשמעתי כאילו יש ספק בדבריי?"

דוב ונשר הביטו לעברי. מכיוון שלא יכלתי להסביר להם, ניסיתי לטעון שאני מאמין שחזיר-בר עמד במשימתו, מכיוון שהיה לוחם מיומן, וזהיר. אמרתי גם כי אשמח עד מאוד אם הם יתלוו אליי בדרכי, כי חששתי מפני מארבים.

"אם כך זה נקבע. הבה נקווה שתחושותיך לא יכזיבו. בזמן הקצר שהיה לנו יחדיו, למדתי לסמוך על דבריך, ואני בטוח שנשר יסכים עימי."

נשר הנהן, ושלח לעברי חיוך וקריצה. חייכתי חזרה, וללא דיחוי העמסנו את סוסינו, ויצאנו לדרך.

זאת הייתה רכיבה של יום ומחצה, אם לא נתעכב בדרכנו, ולא התכוונו לבזבז זמן. רכבנו לכיוון דרום-מזרח, והצמחייה הלכה ונעשתה דלילה יותר ככל שהתקדמנו. בצהריי היום כבר השקפנו ממרומי גבעה מיוערת נמוכה על מישורי הקערה.

"הם עצומים." ציין נשר.

"מעולם לא ראית אותם?" שאלתי.

"גדלתי ביערות. מעולם לא הרחקתי לכת כל כך. שמעתי סיפורים, אבל..."

"היכן היה הכפר שלך?" שאל דוב.

הצבעתי לכיוון הכללי. "מרחק יום רכיבה." הוספתי.

"איך יכלת לחיות ככה? הכל נראה כל כך חשוף? לא חששת שיתקיפו אותך?"

צחקתי.

"אתה, ידידי, חש מוגן ביער, ואילו אני חש מוגן במישורים, או ב..."

כמעט ואמרתי "בערים הגדולות", מידע שהעדפתי לשמור לעצמי בינתיים. ידידים או לא, ידעתי שבני-השבטים לא רוחשים כל חיבה לבני-אימפריה, וטכנית... ובכן, הייתי חצי-שד וחצי בן-אימפריה, הלא כן? בשלב ההוא, נראה שעדיף שאשמור לעצמי כל רמז למוצאי.

"היכן?"

"התכוונתי לומר: במישורים, או לאחרונה – גם במערות." אמרתי, וצחקתי. השניים הצטרפו לצחוקי, והמשכנו ברכיבתנו, כשאנו עוצרים מדי פעם להפסקת צידה. בדיוק כשעמדנו על קצה היער, הבחנו בבריכה שנקוותה במתווהו של פלג, ומיהרנו להצטייד בדגים טריים בטרם המשכנו בדרכנו. משם רכבנו מזרחה, עד שהרחקנו מרחק כמה קילומטרים מהיער, ואז שינינו את כיווננו לצפון-מזרח. עדיין לא הכרתי את האזור היטב, אך היה לי את תיק המפות שלי, והסתמכתי על ידיעתי הכללית את האזורים שבקרבת הכפר שלי, כך שכשאזהה את אחד מהם, אדע היכן אני. באותו הלילה נשבה רוח קלה, והאוויר היה קריר ונעים. בדיוק התרווחתי לי בשמיכותיי במחנה הארעי שהקמנו, כשמינרווה פיהקה בהפגנתיות, והפריעה את שלוותי.

"כבר חשבת מה תעשה כשתגיע למקום?"

ניסיתי לענות לה במחשבה, אבל נראה שהתכסיס שלה עבד רק בכיוון אחד. נאנחתי, והתרחקתי מהמחנה בתירוץ שעליי לעשות את צרכיי. לקחתי עימי את הפסלון הקטן, והשתופפתי מאחורי סלע, שעליו גדל שיח קוצני.

"אחפש רמזים כלשהם שאחריהם נוכל להתחקות, ואת תעזרי לי."

"ואם לא נמצא דבר?"

"אז אני אתחיל לתהות מדוע לקחתי אותך איתי מלכתחילה."

"לא לקחת אותי. אני באתי איתך."

"כן. נכון."

וכך, שוב, הניצחון בויכוח היה שלה. חזרתי במהירות למחנה, כדי שלא לעורר חשדות נוספים. הלילה נעשה קר יותר, אך אני הייתי רגיל לבלות מדי פעם לילות במישורים, והדבר לא הטרידני במיוחד. הייתי רגוע למדי, ולא חששתי מהבאות. נרדמתי מהר.

מצודה של אש, ובתוכה חלון שסורגיו פלדה מלובנת. המראה כולו נראה מטושטש מחמת החום, כאשר עברתי מבעד לסורגי-פלדה לוהטים, ואל תוך החדר שמעבר להם. קירות אדומים פולטי-חום הקיפו אותי מכל עבר, וידעתי, שלו הייתי כעת בגוף פיזי, החום היה מכלה אותי, אך אני חשתי רק בקרירות נעימה. באחד הקירות קובעה דלת העשויה גם היא פלדה, ועל הקיר שמולה נקבעו מספר שלשלאות. אלו נכרכו סביב זרועותיה ורגליה של שדה, שנתלתה עליהם באפיסת כוחות, וראשה היה שמוט כלפי מטה. קרבתי אליה, והייתי כמשב רוח על פניה. היה זה מספיק, מכיוון שהיא ניעורה לרגע, והביטה בי:

"אתה חי."

"אני רק חולם עכשיו."

"הדבר שאתה רואה כעת מתרחש באמת."

"את אימי האמיתית? האם זה נכון?"

"זה נכון, אבל אסור לך להיות כאן."

"אני אציל אותך."

"לא! אל תנסה. הם יהרגו אותך!"

"אבל אני אוהב אותך."

"מאוחר מדי עבורי, אך אני אמות שלווה, בידיעה שהענקתי לך חיים של ממש."

"לא! אני לא אסכים לכך!"

"בבקשה, לך מכאן, ואל תשוב לעולם!"

האם שדים יכולים לבכות? עיניה להטו באדום, אך ידעתי שהייתה זאת הבעה של צער. ניסיתי לצעוק לה שלא אנוח עד שאחלץ אותה מהכלא הנורא שבו הייתה לכודה, אך חשתי את עצמי נשאב אל מחוץ לחדר, מחוץ לחלון... מחוץ למצודה...

התעוררתי עם אור ראשון של שחר. נשר ודוב נחרו בכבדות. איש לא שמר על המחנה.

"אל תדאג, אני השגחתי עליכם." אמרה מינרווה בתשובה לשאלה שלא שאלתי. היא עטתה את צורת האישה החושנית שלה שוב, אך לפחות הפעם הייתה לה ההגינות להלביש אותה בבגדים המתאימים לבני-השבטים. הרמז היחידי למוצאה האמיתי היה הזוהר הכסוף בעיניה.

"את הפלת עליהם תרדמה? ומה אם משהו היה קורה?"

"לא היפלתי עליהם תרדמה. העייפות עשתה זאת עבורי. אני רק גרמתי לאחד מהם להאמין שזה אתה שקם להחליף אותו בשמירה. ומלבד זאת, האם אתה באמת מאמין שהם יכולים להגן עליך טוב ממני?"

לא רציתי לומר לה שבניגוד אליה, עליהם אני סומך.

"ועדיין, הייתה זו חובתי לשמור."

"חשבתי שחשוב יותר שתישן."

"מדוע?"

"אתה יודע מדוע."

גל של זיעה קרה הציפני. היא ידעה. איך?

"האם זה היה אמיתי?"

"אכן. הבחנתי במודעותך המשוטטת לה ממרחב הקיום שלנו. להיכן הגעת?"

אז היא לא ידעה הכל. למרות זאת, לפי טון הדיבור שלה, ידעתי שהיא חשדה.

"מצאתי את אימי. היא לכודה במצודה של אש במימדי-השאול."

"אני לא מניחה שהיא נתנה לך הוראות כיצד להגיע אליה."

"לא... היא אמרה לי שלא אבוא. שלא אשליך את חיי לשווא כדי לנסות להציל את שלה."

"שדה חכמה."

הבטתי בה בכעס.

"ובכל זאת, אני מתכוון לנסות."

"ואני אבוא איתך, אבל כשתתפכח מעקשנותך חסרת-התוחלת, תזכור ששתי נשים מבוגרות ומנוסות ממך ניסו להניא אותך מכך, ואתה לא הקשבת."

"ומה תרוויחי מזה?"

"סיפוק אימהי."

"בינך ובין אמא שלי אין שום דבר במשותף!"

היא צחקקה. העלבון ניתז ממנה כפי שחנית אבן ניתזת משריונו של פרש קיסרי.

"כדאי שאקטע את שיחתנו המלבבת בשלב זה. נראה שצעקותיך העירו את חבריך."

הבטתי לאחור, וקיללתי בשקט. דוב התיישב על מקומו, מטושטש, ושפשף את עיניו.

"עם מי אתה מדבר?" הוא שאל, ואני פערתי את פי, והבטתי לכיוונה של מינרווה. היא כבר נעלמה.

"אף אחד. אף אחד. פשוט חשבתי בקול רם."

"קול רם מדי." התלונן נשר, ומתח את אבריו. "האם כבר זמן לקום?"

הבטתי מעלה על מצב השמש.

"בהחלט. הבא נאכל ארוחת בוקר מהירה ונמשיך בדרכנו."

ציינתי בפני עצמי שהסוסים לא חששו כלל מנוכחותה של מינרווה. היא הייתה, ככלות הכל, רוח מגנה של היער. יצור שהווייתו טובה. אולי אני הוא שנהג בה שלא כשורה. גירשתי את המחשבה מראשי. לא הייתי זקוק להטפותיה במסעי הזה. החלטתי שאעשה כל שאוכל כדי לחלץ את אימי מכלאה, וכל מי שמנסה להניא אותי מכך רק מפריע. ועם זאת, קונן בי הספק שמה יהיה מוטב אם אנהג כפי שהציעה. אפילו אימי שבחלום... הו, תשמעו מה אני אומר! דמות בחלום וינשופה מדברת אמרו לי שעליי לתת לאימי להירקב בגהנום, ולהמשיך בחיי כאילו לא קרה דבר. זה באמת נשמע יותר הגיוני.

רכבנו כמעט ברציפות במשך אותו היום, מכיוון שלפני שהגיעה שעת צהרים, כבר זיהיתי את תוואי הנוף, ומיהרתי בכיוון שבו היה כפר המסאי החרב. כשהגענו בסופו של דבר למקום, כאשר השמש עמדה במחצית מסלולה בין שקיעה ושעת צהרים, חשתי את עורי מצטמרר. חשבתי כי זוהי רק תגובתי שלי בשל רגשותיי וזיכרונותיי מהמקום, אך אז שמתי לב שגם הסוסים החלו לחוש שלא בנוח. מה שהשדים לא עשו במקום הזה – זה נתן בו את אותותיו. מצוין! אולי הדבר יהיה כטביעת רגל ענקית, שנוכל להתחקות אחריה באופן כלשהו.
נתתי לחבריי למסע לחנות להפסקת צהרים שהיו זקוקים לה ביותר, בזמן שאני, שלא יכלתי להשקיט את התרגשותי, מיהרתי לנבור בין ההריסות. לא נותר לי הרבה לגלות. לאחר כשעה בערך, נואשתי מחיפושיי, ונכנעתי לדרישותיה של קיבתי. בעוד אני יושב, ופורס לעצמי מעט פרוסות דג, פנה אליי דוב.

"ומה כעת?"

"מיד לאחר שאוכל, אשוב לחיפושים."

"השמש תשקע בעוד זמן מועט. לא נוכל להמשיך בחיפושים היום. איננו יודעים אפילו מה עלינו למצוא. האם ישנן טביעות רגלים?"

הנדתי בראשי.

"הם עפים, וגם אם לא, עבר כבר כמעט שבוע..." כמעט שבוע? כל כך מהר?

"אם כך, מה נוכל לעשות?"

יכלתי לדמיין את חיוכה המתנצח של מינרווה.

"אני מודה שבאמצעים הרגילים כנראה לא נוכל לאתר דבר, אך לי יש נשק סודי."

דוב הרים גבה.

"נשק סודי? איזה מין נשק סודי?"

קרצתי לעברו.

"זה סוד."

נשר פרץ בצחוק קולני.

"יפה. אם כך לא נדע מה הוא, אך אני מקווה בכל זאת שיפעל."

'גם אני', רציתי לומר, אך שתקתי. מוטב שידבקו בביטחון המזויף שהקרנתי.

עם רדת הליל, אספנו מספיק שרידי אוהלים ושאר שאריות מהכפר כדי להקים לעצמנו מחנה לילה, שהיה עדיף על שינה תחת כיפת השמים. אפילו הקמנו גדר תוחמת קטנה בעבור הסוסים. הרגעתי את חבריי למסע, והבטחתי להם שלא באנו עד כאן לחינם, וכי יש דבר מה שברצוני לנסות למחרת.

בעצם, התכוונתי לנסותו עוד במשך הלילה. מספר דקות לאחר שהגיע תורי לשמור, כשהייתי בטוח ששניהם ישנים, הוצאתי את פיסלון הינשוף מתיקי והשלכתי אותו באוויר. לפני שהחל ליפול כלפי מטה, כבר החל להשתנות, וכשנחת עשה זאת בצורת ינשוף כסוף גדול וזועף.

"אתה יודע, יש דרכים מנומסות יותר להעיר את הישנים." היא גערה בי, ואני גיחכתי לעברה.

"ציפיתי שתגלי ערנות רבה יותר לנעשה סביבך, בעיקר בלילות. האם לא אמרת שתשמרי עליי?"

"והנה אתה, בריא ושלם. הייתי אומרת שעשיתי עבודה לא רעה בכלל." היא סקרה את השמים, וחזרה להביט בי. "אז מדוע הערת אותי באמצע הלילה?"

"אני רוצה שתסרקי את האזור, ותמצאי עקבות שאולי השאירו אחריהם השדים."

"אני אעשה זאת, אבל אל תפתח ציפיות."

"שלא תעזי להסתיר ממני מידע, רק כדי למנוע ממני להמשיך בשליחותי."

היא נאנחה.

"האיום שלך ריק מתוכן, ועם זאת, אני מתחילה להתעייף מהגישה שלך."

"טוב מאוד. לא רציתי שתצטרפי אליי."

היא מלמלה לעצמה "אני לא מבינה איך אמא שלו יכלה לסבול אותו", והמריאה. מדי פעם הבטתי לעבר הכפר, וראיתי אותה מקיפה אותו במעגלים, מדי פעם מנמיכה טוס, ונוסקת שוב מעלה. בניגוד לעצתה של מינרווה, לבי התמלא תקווה, אך הייתה זאת תקוות שווא. כאשר חזרה לצידי בסופו של דבר, הנידה בראשה לשלילה, והשפילה את מבטה.

"לא מצאתי רמזים למקורה של פעילות השדים. כל מה שנותר כאן הוא השדה המטריד סביב הכפר עצמו – השדה האנרגטי של הקטל והאימה."

"אם כך... לא ניתן לאתר אותם?"

"אני מצטערת. ניסיתי פעמיים..."

חשתי ברע. תקוותיי הפכו לאכזבה, ואכזבה לייאוש, ומייאוש – לתשישות. התיישבתי על מקומי, וקברתי את מבטי בחול.

"אני מצטער שנהגתי בך בגסות. את רק ניסית לעזור לי."

כנף הונחה על כתפי במחוות נחמה.

"אל תתייאש. נמשיך לנסות."

הנהנתי באיטיות. חשתי את הדמעות נקוות בעיניי, ונאבקתי בהן. בסוף, לא יכלתי עוד, וקברתי את פניי בחזה הינשופי של מינרווה. בכיי נעשה לגעייה חנוקה. אימי אולי חשה שלמה עם המחשבה שאני כאן, ולא מסכן את חיי בעבורה, אך אני חשתי רק באובדן. שוב הכאב הנורא שבאבל, שבתהליך ההשלמה עם הפרידה ממישהו שאינך מוכן להיפרד ממנו בשום אופן.

"יוליאן, חכה! הבט מעלה."

ניגבתי את פניי, ועשיתי כדבריה, אך לא ראיתי כלום.

"האם אינך שומע אותם?"

בהתחלה לא שמעתי דבר, למרות שאימצתי את אוזניי, אך אז דימיתי ששמעתי קול, ולאחר דקה או שתיים הייתי בטוח ששמעתי אותו. דקה נוספת לאחר מכן כבר קפצתי על רגליי, וניסיתי לעקוב במבטי אחר חלקת השמים השחורה שנעה בינות לעננים.

"הם שוב יצאו לציד..." לחשתי. אז, הבטתי בה, ופניי נעשו החלטיות.

"המתן."

"מדוע?"

"כמו שאמרת, הם יצאו לציד. זה אומר שהם צריכים לשוב."

"ואז מה?"

"ואז אצא אחריהם."

"אני רוצה לבוא איתך."

ואכן רציתי, אבל ידעתי שהיא לא תישא אותי על גבה. למינרווה הייתה גאווה מסוימת, אך היא ידעה גם כיצד לחמוק מעימות ישיר.

"שני חבריך כאן יתפלאו מאוד אם לא תהיה לידם בבוקר. אם תחזור על גבו של ינשוף מעופף... אני בטוחה שיהיו להם שאלות רבות עוד יותר."

בעצם, מדוע היה לי אכפת מה חושבים עליי שני אלו, שהיו זרים לי לפני אך כמה ימים? אולי אלו הדברים שעברנו יחד. החרדה, המאבק, הדאגה ליקירינו, והעובדה שהם הצטרפו למסע הפרטי שלי, בעוד אלו שקרובים להם נמצאים בסכנה... לא. לא יכלתי להפנות אליהם את עורפי לאחר כל זאת. הם היו ראויים ליחס טוב מזה.

לכן הסכמתי לתוכניתה של מינרווה, ושנינו חיכינו בדריכות, וצפינו בשמי הלילה. הדקות זחלו לאיטן, ולאחר זמן מה לא יכלתי להתרכז עוד בחיפושים, והתחלתי לסייר סביב המחנה. נתתי למחשבתי לנדוד מעט לאירועים רחוקים יותר, ומדי פעם שלחתי מבטי לעבר מינרווה, והתרשמתי לגלות שהיא דבקה במשימתה. כשמאסתי גם מהסיורים באזור, התיישבתי לצידה, והתחלתי לשרטט מעגלים בחול בעזרת זרד ענף שבור.

"הם חוזרים." היא ציינה באגביות, עיניה עוקבות במדויק אחר דבר מה בשמים מעלינו. ניתרתי לעמידה, וניסיתי לאתר את השדים במבטי. בתחילה רק שמעתי את קול משק כנפיהם, אך לאחר מכן הבחנתי בעננה שנעה מעלינו. לחרדתי, יכלתי לשמוע צעקות קלושות, שנבעו ללא ספק מקורבנותיהם. כשעברו מעלינו, חשבתי שראיתי גופים אנושיים עטופים בזרועותיהם של השדים.

"נתראה אחר-כך." אמרה מינרווה, ופרשה את כנפיה.

"חכי!" לחשתי. "האם תהיי בסדר?"

"אל תדאג לי." אמרה נחרצות, ונסקה מעלה.

הבטתי בה, כתם כסוף זעיר שחוצה את השמים בעקבות ענן השחור, עד שנעלמה. לאחר מכן השבתי את תשומת לבי למלאכת השמירה. שאר הלילה היה חסר-אירועים.
למחרת היום, בזמן שקיפלנו את המחנה, ואכלנו ארוחת בוקר, חבריי למסע החלו לתהות לגבי תוכניתי.

"לא ראינו אותך עושה דבר." הם אמרו, "ואנחנו רוצים לדעת מהי תוכניתך."

חייכתי לעצמי כשחשבתי ' זהו מרד', אבל הם לא היו כפופים לי, ואם רציתי בעזרתם הייתי צריך להרגיע את חששותיהם. הפצרתי בהם שיתנו לי עוד מספר שעות, וכדי שלא אראה כמתבטל, חזרתי לנבור בין ההריסות. כשמינרווה עזבה הייתה השעה לפני חצות, וכעת כבר עמדה השמש כמעט ישירות מעליי. התחלתי לדאוג ולא ידעתי מה אעשה אם לא תשוב לאחר שעה או שעתיים. ומה אם קרה לה משהו? כן, היא עשתה רושם של הוויה בעלת עוצמה רבה, אבל כאן מדובר בשדים. ככל שעבר הזמן, גברו חששותיי. לבסוף חזרתי אל דוב ונשר, שהמתינו לי ליד הסוסים, ונראו כחסרי-סבלנות.

"ראו..." אמרתי, ואז הבחנתי שמבטיהם נעוצים מעבר לכתפי. סובבתי את ראשי כדי לראות במה מדובר, ואז צעקתי בבהלה וכאב כשזוג טופרים ננעץ קלות בכתפי.

ינשוף חום הביט עליי בעיניים כתומות גדולות, שזוהר כסוף קל נבע מהן.

"אז זה היה 'הנשק הסודי' שלך." אמר דוב, וצחק.

"ואנחנו דאגנו שאינך יודע מה לעשות. מדוע לא ראינו אותו עד כה?" שאל נשר.

אילתרתי במהירות:

"... הוא לא רצה לבוא איתי לעומק היערות, והעדיף להישאר קרוב יותר לכפר. הוא מאולף, אתם מבינים."

"ינשוף שאינו רוצה לבוא ליער? משונה ביותר." ציין דוב, והביט לעבר מינרווה.

"ואילו עיניים משונות יש לו. היכן מצאת אותו?"

"אתה נשמע כאילו היית רוצה לאכול אותו." אמרתי, וחייכתי חיוך ממזרי. נשר צחק, והבדיחה הצליחה להסיט את נושא השיחה מעט. אז, שמעתי את קולה של מינרווה בראשי.

"עקבתי אחריהם כל הלילה, וברגע שהבנתי מהיכן הם באים, פניתי חזרה, ועפתי במלוא המהירות. תצטרך לרכב מזרחה, מרחק פרסאות רבות."

אמרתי לנשר ודוב שהינשוף מצא את הדרך שבה עלינו ללכת, אך שהיא רחוקה.

"עד כמה רחוקה?" שאל נשר בחשש.

"מרחק יומיים ברכיבה." היא אמרה לי, ואני חזרתי על דבריה. המבט על פניהם נראה מודאג, ואני לא אהבתי זאת כלל.

"זה אומר שנחזור למחסה רק בעוד חמישה או שישה ימים. עד אז..." אמר דוב.

"לא נוכל לעזור כנגד כוחות הניקונדה. נגיע לאחר שהכל יסתיים." אמר נשר, והניד בראשו לשלילה.

"אני מצטער, עיט-אמיץ, אבל לא נוכל ללוותך אל מעבר לנקודה זו. אני יודע שאתה דואג לשלום משפחתך, אך הוריי, וארוסתי, נמצאים ביער, ועליי להיות שם עבורם בשעה שהניקונדה יתקפו. אני בטוח שדוב-חכם מרגיש כמוני."

דוב השפיל את מבטו. לכל אורך הדרך, הוא היה נאמן לשליחותו, ולי, יותר מכל השאר. מכיוון שכך, הוא החליט לנסות דרך שונה.

"מדוע שלא תבוא תחת זאת איתנו, עיט-אמיץ? חזור ליער, ואנו נהיה לך למשפחה."

"לא אוכל לעשות זאת, ידידי. אינני יכול לוותר."

"אתה בטוח?" הוא ניסה שוב, נוטש את ההגיון לטובת התקווה, אך אני נדתי בראשי.

"זהו צו-לבי."

בתרבות השבטים, צו-הלב, או הגורל, כפי שהוא נקרא פעמים רבות, היה מרכיב חשוב. מכיוון שהצגתי את שליחותי בתור גורלי, הם הבינו מיד את שחשתי, וידעו שלא אשנה את דעתי, בדיוק כפי שהם חשו מחויבים לחזור ולהגן על יקיריהם.

דוב-חכם הניח את ידו על כתפי, ודיבר.

"יהי כן, אם כך. דרכנו נפרדות, אחי, ואנו מאחלים לך ששליחותך תצלח. אם הרוח הגדולה תרצה, עוד ניפגש, ואני אשמח לראותך שוב."

לקרוא למישהו 'אח' הינו מעשה שמעיד על כמות כבוד רבה שרוחש בן-שבטים מסוים לחברו, והדבר ריגש אותי. נשר היה מרוחק יותר בפרידתו, אך בכל זאת היה לי קשה. הם עלו על סוסיהם, והתירו לי להמשיך לרכב על 'אגוז'.

"הוא ישא אותך נאמנה", הם אמרו, "ולא היינו רוצים להשאיר אותך במישורים הגדולים והריקים הללו כשאתה נאלץ ללכת ברגל."

התלוצצתי ואמרתי שבמקרה הגרוע ביותר ארכב על הינשוף, והם צחקו, אך מינרווה רטנה משהו מלוכלך. לאחר שרכבתי מעט מזרחה, והם נעלמו מן העין, היא פנתה אליי שוב.

"רק אני ואתה עכשיו, ילדון."

"בהחלט, סבתא."

"עוקצני כרגיל. נראה לי שאני הולכת ליהנות מזה."

"דברי בשם עצמך." אמרתי, אך חייכתי לעצמי. לא הייתי מפריז במילים, אבל כמעט שהתחלתי ליהנות מחברתה.

נדדנו על גבי מישורי הקערה במהירות, ומיעטנו בדברים. מינרווה ריחפה מעליי, והשגיחה למקרה שיצוצו בעיות אפשריות בשטח, ואילו אני הדהרתי את 'אגוז' ככל שיכלתי. כשהייתי עוצר לחניה, היינו מתדרדרים תמיד לויכוחים טיפשיים ולעקיצות מרושעות, אך בסופו של דבר היינו שנינו צוחקים, וממשיכים בדרכנו. מינרווה טענה שיהיה מדובר ביומיים של רכיבה, אך היא עצרה אותי בשעת אחר-צהרים של היום השני.

"זהו המקום. מעבר לתל הקרח הזה." אמרה, בזמן שהנמיכה טוס.

"חשבתי שאמרת יומיים של רכיבה."

"השתמשתי בקסם קטן שאני מכירה. אין לך תלונות, אני מקווה."

פניי הרצינו מעט.

"יכלתי לומר לנשר ודוב שנגיע לשם מהר יותר."

"לא, מכיוון שלא יכלתי לכשף גם את הסוסים שלהם במשך זמן כה רב. זה היה יותר מדי עבורי. כעת, רד מעל אגוז, ועלה על התל. השתופף כשאתה מגיע לראשו, פן יראו אותך. אני מאמינה שכשתביט מעליו, לא יקשה עליך לאתר את המקום."

עשיתי כדבריה, ואכן, לא היה קשה בכלל לאתר את המקום.

מעבר לתל נפרשו עדיין המישורים הגדולים, אך באמצעיתם היה אזור, שנראה היה כאילו זרוע מטופרת ענקית פצעה אותו, והותירה בו זיהומים. האדמה הפכה צבעה לאפור-כהה, וקווים עמוקים של אדום נחרצו בה. מתוכם בעבעו נוזלים לוהטים, שחיממו את האוויר שסביבם, והעלו אדים. בליטות דמויות פצעונים ירקו מדי פעם לאוויר לבה, שבאותה תקופה ידעתי עליה רק מאיורים בספרים שקראתי כשהייתי קטן, והשמיעו קולות עמומים של רעמים. אך כל אלו התגמדו לעומת המחזה שנגלה במרכז התחום השחור. מצוק שזוויותיו חדות ומאיימות בקע מהאדמה כלהב הבוקע מבטנו של אדם. הוא היה שחור, חסר-ברק, והילה סגולה הקיפה אותו. יכלתי לראות קבוצות של שדים מעופפים מסיירות בסביבה, ויכלתי להבחין בתנועה גם למרגלות המצוק, היכן שתעלות עמוקות נחרצו באדמה, ומולאו בנוזל האדום.

זה היה מבצר. מבצר של שדים, ואילו אני הייתי בחור צעיר בעל שושלת מפוקפקת, ואיתי ינשופה קסומה. היום אולי הייתי לוקח את הסיכונים. באותו הזמן חשתי שאני זקוק לגיבוי.

ירדתי מהתל שממנו השקפתי על המחזה המטריד, והתיישבתי ליד מינרווה. 'אגוז' צנף קלות, כאשר הריחות הרעים מן האדמה הטמאה הגיעו לנחיריו. מיהרתי להרגיע אותו.

"זה לא נראה טוב, נכון?" היא שאלה אותי.

"בהחלט לא."

"שנחזור?"

"כן, אבל רק כדי לאסוף כוחות ולתקוף אותם."

היא הביטה בי במבט חמור-סבר.

"לו הייתה זאת אימך, לא היית מנסה?"

"מנסה לתקוף מימד זר לי, על כל יושביו, בעזרת צבא שאין לי, ושאינו מסוגל לשרוד בסביבה עוינת שכזו מלכתחילה? לא יודעת, אבל זה לא משנה. אין לי אמא."

"איך נוצרת? עזבי, אין זה משנה כרגע. אני אחשוב על משהו."

אבל לא היה לי פיתרון. למי יכלתי לפנות? לחזור ליער? לנסות לארגן צבא של פליטים? מדוע שיסכנו את חייהם עבורי? פסלתי את האפשרות הזאת. לא יכלתי להסתער על השער לבדי. כלומר, זה יכל להיות הרואי, אבל אפילו אין כאן מישהו שיכתוב את מעלליי כדי שזמרים נודדים ישירו עליהם לאחר מותי, ובכלל לא הייתי בטוח שמישהו מהם היה מחשיב את ההתאבדות הזו כראויה לשיר. מודע במידת מה לתבוסתי, הבטתי לעבר מינרווה בתקווה.

"עכשיו אתה מבין?" היא אמרה, לא בהתנצחות, אלא באהדה.

והתקווה נגוזה. קמתי ממקומי, וצעדתי לעבר 'אגוז' בצעדים איטיים.

"... אתה יכול לבקר בהריסות של הכפר הקרוב ביותר, כדי ללמוד אותם." שמעתי את קולה, והסתובבתי. מה היא זממה?

"רק בגלל שאינך יכול לתקוף אותם עכשיו, אינך צריך לוותר על הרעיון. למד אותם."

"ומה אז? אאחד את כל השבטים שאינם עסוקים בהגנה על עצמם מפני הברברים שמעבר להרי נידורי, במסע לשחרורה של אימי?"

"לא. אחד אותם במסע להצלתם משעבוד לשדים."

הסמקתי במבוכה. לא חשבתי בבהירות, והיא ציינה בפניי את טעויותיי הברורות. זה גרם לי לחוש טיפש – תחושה שמעולם לא חיבבתי במיוחד.

אז רכבתי דרומה לכפר הקרוב ביותר, או יותר נכון, לערמת האבנים והאפר שהייתה פעם אחד ממקומות מושבם של בני שבט האילומנדי. מכל השבטים, היו האילומנדי היחידים שבנו בתי אבן. הם סחרו עם האימפריה בתבלינים נדירים בתמורה לידע. אני הייתי זה שמיפה את שטחיהם, ולמדתי להתוודע אליהם. הצטערתי עד מאוד לראות שתרבותם הפכה לעיי חורבות. חיבבתי אותם, לעזאזל. הם היו מתורבתים!

אך הם היו שוחרי-שלום מדי. בתקופת לימודיי, קראתי על תרבויות מתקדמות, שהושמדו על-ידי ברברים נחותים מהן, מכיוון שלא החזיקו בצבא. הלקח היה חשוב – כדי לשמר את התרבות שלך, אתה צריך להיות מסוגל קודם כל להגן עליה. מורי הוותיק להסטוריה היה אומר שלמרות שבני-אדם מהלכים על שתיים ומדברים זה עם זה, הם עדיין, בבסיסם, חיות, וחלקם הגדול משול לטורפים. כעת, לאחר שביליתי זמן מה בחיק הטבע או בקרבתו, אני יכול לומר בוודאות, שלהיות חסר-מגן אינה הדרך הטובה ביותר להתמודד עם טורפים.

והשדים שהגיעו מהאזור הטמא שצפיתי בו לפני זמן לא רב היו רק עוד סוג של טורפים, נכון? והאילומנדי היו לא יותר מעדר פרות שנטבח. הארכיטקטורה שלהם, החקלאות המתקדמת שלהם, המחזות שנכתבו כולם באיורים מפורטים, מכיוון שלא היה להם כתב מבוסס אותיות... כולם נעלמו, מכיוון שהאילומנדי לא חשבו ללמד את ילדיהם כיצד לנעוץ להב בגופו של אדם אחר. למרות היופי שהיה בו, סדר העדיפויות שלהם היה שגוי. זהו העולם בו חייתי, והמחשבה לא מצאה חן בעיניי.

"היי, חשבת לשתף גם אותי במחשבה או שתיים?"

מינרווה קטעה את רצף הרהוריי הקודרים, והזכירה לי שהייתה מטרה לשוטטותי במקום.

"בסדר. חשבתי על האנשים שחיו כאן, אך אין לנו פנאי לזה כעת. מה שונה כאן מבכפר שלי?"

"אתה החוקר. אתה תאמר לי."

סקרתי את השטח היטב. היה רק דבר אחד שניכר בברור רב.

"סימני חריכה על האבנים. הרבה מהם. המפלצות תקפו כאן בכוח רב יותר."

"ומדוע?"

"... מכיוון שהמקום קרוב יותר לבסיסם, הם בוודאי הביאו זנים נוספים של שדים, מלבד השדים המכונפים שתוקפים באזור המרוחק יותר של מישורי הקערה."

"יפה."

"בזבוז מוחלט, אם תשאלי אותי. האילומנדי לא היו חמושים. השדים יכלו לנצח אותם בעזרת אלות."

"הם נהנים להרוג בדיוק באותה המידה. רובם אינם נבונים דיים להתענג יותר על הבסתו של יריב ראוי, מאשר על טבח ילד חסר-מגן."

"אני יכול לומר את אותו הדבר על בני-אדם."

היא באמת עמדה להגן על בני-האדם בתחילה, אבל עצרה בעצמה. הפעם, הניצחון בויכוח היה שלי. קטן וחסר חשיבות ככל שהיה הדבר, עדיין חייכתי לעצמי.

חקר הכפר היה חסר תועלת, והערב כבר עמד לרדת. הייתי קרוב בצורה מסוכנת לעמדת השדים, ולכן החלטתי שעדיף לרכב בחשכה, ולא להישאר במקום. המשכתי לרכב דרומה, ועברתי מרחק עשרה קילומטרים בערך, לפני שחניתי בתוך חווה נטושה. המבנה הראשי היה קטן, והמשפחה שגרה בו בוודאי הייתה צעירה ולא הספיקה להביא לעולם הרבה ילדים, אך הוא היה מספק בהחלט עבור נווד בודד שכמותי. גם בית אבן פשוט עדיף על שינה ללא מחסה בלילה קר, והלילה ההוא היה קר בהחלט. לפני שנרדמתי, שמעתי רעמים במרחק. זרזיפי הגשם הקלים הלכו והתחזקו במהירות, וכשנרדמתי כבר טופפו בחוזקה על גג המבנה...

ראיתי שוב את מצודת האש. קרבתי אליה בריחוף, ובזמן שנעתי לעברה, הבטתי על פני השטח שסביבה, והבחנתי שהם דומים למדי לאדמה הטמאה שראיתי היום. ידעתי שאני חולם, אבל נסחפתי ללא שליטה אחר רצוני לראות שוב את אימי. שוב עברתי מבעד לסורגים הלוהטים, ושוב ראיתי אותה קשורה בשלשלאות לקיר, מותשת. נחרדתי לגלות סימני הצלפה על כל חלקי גופה החשופים. כשקרבתי אליה, הרימה את פניה באיטיות, והביטה בי. בתחילה מבטה היה מזוגג, אך לאחר כמה רגעים זיהתה את נוכחותי, ועיניה נפערו בבהלה.

"אמרתי לך לא לבוא לכאן יותר." היא לחשה. "מדוע לא שמעת בקולי?"

"רציתי שתדעי שלא ויתרתי, ואני אחלץ אותך מכאן."

"אתה לא מבין. המקום הזה מסוכן. הם יודעים עליך כעת... הם עינו אותי. לא סיפרתי להם דבר, אבל-"

נשמע רעש מכיוון השער לחדר. ראשה קפץ לכיוון, ואז חזרה אליי.

"הם טמנו לך מלכודת! הימלט! ברח!"

הבהלה אחזה גם בי באותו הרגע. התחלתי לרחף אל מחוץ לחדר, והפניתי את ראייתי לאחור בדיוק ברגע שהבחנתי בצללים הקרבים אליי. הייתה שם קבוצה של שדים – עורם אדמדם, וגופם קטן משל אדם, וכנפי עור לו. הם ירדו על ארבע ורצו לכיווני, בעוד אני מתרחק במהירות איטית של חלום, והבהלה משתלטת על חושיי. נמלטתי מבעד לסורגים שניה לפני שהיו תופסים אותי. חשתי מתוך החלום את לבי הפועם בעוצמה, בזמן שראיתי את מצודת האש מתרחקת ממני עוד ועוד...

הייתי בטוח באפילה. ריקנות הקיפה אותי מכל עבר, והאוויר דמם. ישבתי על אדמה אפרפרה, או שאולי הייתה חסרת צבע, וניגבתי את הזיעה ממצחי. הכיצד זה יתכן? והאם הם באמת יכלו לתפסני? כיצד ידעו לאתר אותי? אין זה משנה כרגע. הדבר החשוב הוא שאני בטוח.

הפניתי את מבטי, וכמעט זינקתי ממקומי כשראיתי זוג עיניים אדומות מביטות בי מתוך פני חיה שעירות, אך אז נרגעתי. היה זה רק ידידי הדוב. איך הוא הגיע לכאן? חייכתי לעברו, אך פניו נותרו קשות.

"אתה צריך להתעורר."

"מה?". מה זאת אומרת להתעורר? האם לא-

"אתה בסכנה אמיתית. התעורר!"

הייתי ישוב עוד לפני שפקחתי את עיניי, והתנועה המהירה גרמה לראייתי להיטשטש. הגיבורים בסיפורים אולי מתעוררים ומיד הם מוכנים לפעולה, אבל הגוף שלי היה זקוק למעבר הדרגתי יותר.

שמעתי קולות בחוץ, ומיהרתי להידרך ולהתרכז. הגשם טופף בעוצמה על המבנה. לא יכלתי לשמוע דבר מלבדו. אולי דמיינתי?

משהו נחבט בדלת המבנה בחוזקה, והפיל ממנה שכבות של אבק. לא, לא דמיינתי, ועד כמה שידעתי, הפעם הייתי ער באמת. היכן מינרווה? חשבתי שהיא מגנה עלי. שלחתי יד לאלתי הממוסמרת, אשר נחה ליד היצוע המאולתר שלי. 'אגוז' צנף בבהלה, ואז הדלת נעקרה מציריה, ונפלה על הרצפה. בפתח ראיתי זוג צלליות כהות, ולבי פעם בחוזקה למראן. לא יכלתי להאמין למראה עיניי, כי הן טענו שהן ראו את אותם היצורים שרדפו אחריי בחלום. במהלך חיי למדתי להאמין בכמה וכמה אמיתות ודברים משונים, אך זה?

הם גרגרו גרגור נמוך, ונכנסו אל החדר. צורתם לא הייתה ברורה לחלוטין בשל החשיכה, אך עד מהרה הגיע ברק לעזרתי, והאיר לשניה את גופם המעוות. קרניים קטנות ומעוקלות בלטו מראשיהם, ועיניהם זרחו באדום, ממש כעיניו של הדוב המגן שלי. הבחנתי גם בזנבות דמויי זנב-עכברוש, ובידים שנגמרו בטופרים נשלפים כשל חתול-בר.

הם נבחו משהו זה לזה בשפה צווחנית, ונעו במטרה להקיף אותי משני צדדיי. אני אחזתי את אלתי בשתי ידי, ונעתי לעבר הפינה, היכן שלא יוכלו להקיף אותי בהצלחה. הייתי מודע לעובדה שדרך המילוט היחידה שלי חסומה, והייתי מוכן לקרב לחיים ולמוות.

הם תקפו שניהם כמעט בו-זמנית, ואני הנפתי את האלה בכל כוחי בקשת רחבה, וגרמתי להם לעצור. אז, לפני שהספיקו להתאזן להתקפה נוספת, הנחתתי מכה אלכסונית על צווארו של אחד מהם, ושלחתי אותו מתגלגל לרצפה. השני חמק מגופו של חברו, ושרט את זרועי בטופריו החדים. חשתי מיד בחום הדם הזורם על גבי עורי, אך המשכתי לפעול, וחבטתי בסנטרו מלמטה עם ראש האלה שלי, ואז הנפתי אותה שוב, ופגעתי בחזהו. השדון נפל לאחור על גבו, והתכונן לקום, אך תחת זאת פלט צווחה קצרה כשראה אותי מנחית את האלה מלמעלה על ראשו.

השדון השני עמד להתנפל עלי, אך לפתע בהק זוהר כסוף מפינת החדר בה היה שק החפצים שלי, והוא כיסה את עיניו ונאנק בכאב. הסתערתי עליו, אך הוא חמק ממכתי, ונס לעבר הפתח.

"עצור אותו!" זעקה מינרווה, שרק סיימה את תהליך הפיכתה מפסלון ינשוף לצורתה הרגילה.

"הוא יודיע לאחרים על מיקומך."

מיהרתי החוצה בעקבות השדון, וחשתי מיד את הגשם החזק על בשרי, ובעיקר על פצעיי החשופים. החנקתי אנקת כאב, ורדפתי אחריו, אך הוא היה מהיר ממני. הוא עמד להיעלם בחשכה, ואני ראיתי רק מפלים של מים סביבי.

ואז נראה זוהר כחלחל לפניי, והשד הועף לאחור בעוצמה, וכמעט שפגע בי. כשנחת על הקרקע כבר היה מת.

השבתי את מבטי קדימה, וראיתי אדם בגלימות לבנות רטובות קרב אליי. בזרועו האחת נשא מקבת קרב, שהושענה על כתפו, וידו השניה אחזה בסמלו הקדוש של הקיסר, שעדיין זהר בזוהר כחלחל.

"מיהו ההולך שם, בשם הקיסר?" הוא צעק לעברי. כוהן קיסרי, כאן? החלטתי שמוטב שאנצל את הרקע שלי, ואציג את עצמי בצורה שתדבר אליו יותר.

"הנני יוליאן, בנם של סגרוס ואולימפיה מאוגוסטיה, ומי זה השואל?"

הקול השתנה באחת: "יוליאן? האם זה באמת אתה? זה אני, מרקוס אגריפה!"

 
דרג את המאמר  דירוג מאמר
תוכן דירוג תאריך שם
 
‏20/‏11/‏2008 תמרא
 
הוסף תגובה   |   שלח לחבר תגובות גולשים
למאמר זה התפרסמו 7 תגובות
 
  תגובות  
  כל פעם
n.k   - ‏27/‏09/‏2006 09:44 
1.
  כמו שהבטחתי,
הפיה הטובה   - ‏27/‏09/‏2006 22:49 
2.
  וואו, איזה דמיון מפותח... מרתק! (לת)
Angel   - ‏28/‏09/‏2006 12:04 
3.
  תודה, תודה. תמיד כיף לקרוא :)
אריק.ש   - ‏29/‏09/‏2006 14:56 
4.
  אחרי מעקב
monolith   - ‏15/‏10/‏2006 11:53 
5.
  חחח, בקרוב אני בטוח.
אריק.ש   - ‏15/‏10/‏2006 19:47 
6.
  אדיר!!!!!
פנחס   - ‏12/‏09/‏2009 21:03 
7.
 




חיפוש מותאם אישית של
חדרי משחק
משחק הממלכה
פורומים
חץ הזמן - סולאר קטאליסט
הורדות למשחק התפקידים חץ הזמן
סולאר קטאליסט מוצרים
הרפתקאות חץ הזמן
כתבות חץ הזמן
קדימונים וטיזרים
חוקרי חץ הזמן
ממלכות עתיקות - הפורטל
דרושים באתר
כתבות
כתבות מתורגמות
סיפורים
מיתוסים
אישים בהסטוריה
הספרייה
ביקורות סרטים
מיניאטורות
גלרית גולשים יוצרים
משחקי לוח וקלפים
מוזיקה
לוח אירועים
ספריית סרטים
קורסים וחוגים
קישורים
משחקי תפקידים
עולמות וערים
מילון מונחים משחקי תפקידים
דמויות
כלי נשק וחפצי קסם
הרפתקאות
משחקי מחשב
הורדות ועזרים
משחקים ברשת
משחקים
אוצרות הממלכה
יריד הממלכה - משחקים
רקעים לשולחן עבודה
שומרי מסך
משחקים סלולאריים
חזיונות וידאו
רדיו - טרובדור
קהילות - משחקי תפקידים
עולמות
כללי
Senctus Bellum
דמויות
סיפורים
גזעים
באנרים
לוח יד שנייה
משכילון
הקליידוסקופ
חברים באתר
  ערוצי RSS
  חיפוש באתר  
 
 
 
 
 
ראשי | אודותינו | כניסה לחברים | הרשמה | תקנון אתר | צור קשר
סרטים | זכויות רפואיות