גולשים כרגע באתר
‏יום רביעי ‏18 ‏יולי ‏2018
הפוך לדף הבית   הוסף למועדפים
משחק הממלכה | פורומים | חדרי משחק | ממלכות אישיות | אוצרות הממלכה | משחקי תפקידים | ממלכות עתיקות | ראשי
צור קשר לוח יד שנייה   חברים באתר   בלוגים   אודות ממלכות   הרשמה   כניסה לחברים
 
צאט הממלכה קוביות משחק - זריקת קוביות פעילויות - משחק הממלכה הודעות פרטיות - חברים פורומים - הודעות אחרונות כרטיס אישי מה חדש באתר?
שלום [אורח] התחבר
 
ממלכות עתיקות - הפורטל > כתבות

מנהגי האכילה באירופה של ימי הביניים


3.10.2006
אז מה באמת היו אוכלים באירופה של ימי הביניים?
דירוג מאמר
צפיות: 7974

מנהגי האכילה באירופה של ימי הביניים

התזונה באירופה של ימי הביניים הייתה מאד תלויה במעמד החברתי. עבור בעלי האחוזות, בני המעמד הגבוה היה מגוון רחב מאד של מזונות בנמצא. התפריט שלהם היה מורכב מבשרים, עופות ואלו שגרו ליד מקורות מים נהנו גם מדגים- בעיקר סלמון, דג מלוח וצלופח. כמו כן הם יכלו להרשות לעצמם חיטה להכנת לחמים ומוצרי חלב וגבינה. הם השיגו תבלינים מאד יקרים שהובאו ממדינות רחוקות כמו הודו, ואפילו מלח נחשב למותרות.

לעומתם פשוטי העם חיו על תפריט הרבה יותר פשוט. את החיטה שהם קצרו הם לקחו לשוק, למכור לעשירים ואת הלחמים שלהם הם הכינו משעורה שהייתה הרבה יותר זולה. הם השתמשו בשעורה גם להכנת השיכר שאותו הם שתו. מלבד הלחם, התפריט היומי שלהם כלל בעיקר מרקים שהיו מורכבים מכל ירק שהיה בנמצא ואת החלבונים שלהם קיבלו מאפונים ושעועית אותם הם הוסיפו למרקים או ללחמים. באופן כללי היה חוסר של ויטמינים A,C,D בתזונה שלהם והמנות שלהם לא היו בעלות ערך קלורי גבוה, אך הם היו מאד טובים ללב- מעט שומן והרבה תאית.

בתחילת התקופה היה נהוג לאכול רק שתי ארוחות ביום . הארוחה הראשונה הייתה הארוחה העיקרית- ארוחת צהריים. המטרה הייתה לאכול ארוחה זו בשעות הבוקר המאוחרות כהפסקה אחרי מספר שעות העבודה הראשונות ביום. ארוחה זו דרשה השקעה רבה, במיוחד בבתים אמידים ולכן בדרך כלל היא נאכלה בשעה 12, שעת העבודה השישית של היום , כחצי מיום עבודה שגרתי. בסוף יום עבודה, כעבור 6-8 שעות נאכלה הארוחה השנייה, שדרשה קצת פחות הכנה והייתה יחסית פשוטה. הבסיס של ארוחת הערב היה לרוב מרק (SOUP) ומכאן השם באנגלית- SUPPER . עד היום ארוחת הערב היא בדרך כלל ארוחה יותר קלה ופשוטה מארוחת הצהריים, הארוחה העיקרית של היום. הייתה אמונה שבארוחת ערב צריך לאכול מזון שהקיבה יכולה לעכל בקלות. במיוחד אלו שהייתה להם נטייה למלנכוליות בעקבות הלחות הלילית ובעקבות האוכל שמכביד על קיבתם וגורם לאי נוחות. ההמלצה בעקבות הוראות בית הספר לרפואה בסַלֵרנוֹ הייתה:

'לקום בחמש, לאכול בתשע.

לאכול ארוחת ערב בחמש, לישון בתשע.

זהו הסוד לחיים ארוכים.'

נשאלת השאלה מדוע הסתפקו בשתי ארוחות בלבד במשך היום? התשובה לכך היא בחלקה מסיבות של נוחות ומעשיות. עבור הרופאים ההצדקה לכך הייתה שאדם בריא אוכל רק כאשר הוא רעב. הם הכריזו כי מסוכן לאכול ארוחה נוספת עד אשר הארוחה הקודמת התעכלה כראוי. לכן, כיוון שמערכת העיכול ה"מודרנית" לא יכולה להתמודד עם יותר משתי ארוחות ביום, דפוס זה של הסתפקות בשתי ארוחות ביום נותר כנורמה כמעט לאורך כל תקופת ימי הביניים באירופה. עם הזמן הבישול הפך מורכב יותר והכנת ארוחת הצהריים הפכה למשימה הדורשת מיומנות רבה. ארוחות הצהריים הפכו לארוחות גדולות יותר ויותר והגשתן החלה להידחות מעבר לשעה 12. כתוצאה מכך גם ארוחות הערב נדחו לפעמים עד שמונה בערב- עדיין ארוחות פשוטות הרבה יותר מארוחות הצהריים. לקראת סוף התקופה, נהיה קשה יותר לא לאכול עד השעה 13:00, הרעב החל לנקר הרבה לפני (יש התולים זאת בניחוחות שבקעו מן המטבחים לאורך שעות הבוקר, בזמן הכנת ארוחת הצהריים). בשלב זה נהיה מקובל לשבור את צום הלילה ולאכול משהו קטן עוד לפני ארוחת הצהריים. מכאן נובע השם- BREAK (לשבור) FAST (צום) : breakfast .

ארוחות הבוקר הראשונות היו לרוב מורכבות מחתיכת לחם וספל יין. עם הזמן נמצאו עדויות לכך שארוחות הבוקר היו מורכבות גם מדגים- כבושים ומעושנים שלא דורשים בישול והיו מוכנים למאכל.

ישנה סברה שלאורך כל התקופה הפועלים והאיכרים תמיד אכלו ארוחת בוקר קלה לפני שיצאו לעבודה, ארוחה שהייתה מורכבת מחתיכת לחם, שיכר וגבינה או בשר משומר או דג מלוח.

בניגוד להנחה הרווחת, המאכלים באירופה של ימי הביניים לא היו מסוכנים למאכל, תפלים או משעממים. טבחים הכניסו מידה רבה של השקעה בהכנת האוכל, והתוצאה הייתה טעימה ומזינה. הם השתמשו בבשרים, דגים, דגנים, פרות וירקות מובחרים כדי להכין תבשילים מצוינים שלא נופלים בטעמם מהתבשילים המוכרים לנו היום.

אופן הגשת האוכל בבתים האמידים תמיד הייתה נקודה עקרונית. היה נהוג להגיש תבשילי בשר כשהם "מחופשים" לחיה ממנה הוכן התבשיל. לדוגמא- תקיעת נוצות בתבשיל עוף או כיסוי של תבשיל בשר ארנבת בפרווה. לא היו מזלגות ובמקום צלחות היה נהוג להגיש את האוכל על פרוסות לחם גדולות (שאותם נתנו בסוף הארוחה לעניים).

חשוב לזכור כי מדובר בתקופה שבה לא התאפשר קירור של האוכל, רוב המזון נאכל כשהוא טרי. בשרים, דגים וחלק מן הירקות שומרו, לרוב במלח, או יובשו (פרות, דגים ובשר).

כיוון שלא היו דרכים מפותחות וקלות למעבר והובלה של מזון ממקום למקום אנשים אכלו רק מה שהיה בהישג יד באזור מגוריהם.

אוכל שמקורו באמריקה והמזרח כמו תרנגול הודו, אורז, תפוחי אדמה ותירס נעדרו לגמרי מהתפריט. רק בעקבות מסעות הצלב, סגנונות הבישול והמזון עצמו הושפעו ממאכלי אסיה ואזורי הים התיכון, לדוגמא- נוספו לתפריט פרות הדר ואורז שהובאו מאסיה ונעשה שימוש בתבלינים שהיו נהוגים במדינות ערב והמזרח התיכון. הצלבנים שהגיעו לירושלים בשנת 1099 מצאו כאן גן עדן קולינארי, ומיד העסיקו טבחים ערבים במטבחיהם. הם התרשמו במיוחד מהגידולים שלא היו מוכרים להם עד כה- בננות, תאנים, צבר, קני סוכר, ההדרים, החיטה והגפנים. בחזרתם לאירופה הם הביאו עמם את המאכלים החדשים ואימצו את השימוש המזרחי בתבלינים כמו- סומאק, חרדל, זעפרן, קינמון, רוזמרין, קוקוס ושורש אניס, הם נטו להפריז בשימוש בתבלינים אלו בתבשיליהם, בדרך כלל כהוכחה לעושרם הרב.

באירופה של ימי הביניים לא תמיד היה שפע, היו תקופות של רעב רציני במהלכן היה קשה לאחסן תבואה, ובגלל שינויים קיצוניים במזג האוויר כמעט ולא הייתה צמיחה. בדרך כלל שמועות על רעב היו מגיעות לפני הרעב עצמו כך שמי שהיה באפשרותו, החל לאגור אוכל. בזמנים כאלו החלו למכור אוכל בשוק השחור והזקנים היו מפסיקים לאכול כדי לתת לצעירים הזדמנות לשרוד. בשנים 1315-17 היה רעב רציני ממנו סבלו בני כל המעמדות. ישנם עדויות לכך שאנשים הרגו את אחרוני הבקר שלהם והתקיימו מזרעים. חתולים וכלבים נעלמו והיו אפילו דיווחים- ללא הוכחות, על קניבליזם בכפרים מסוימים. סיפורים כמו עמי ותמי ועוד אגדות של האחים גרים היו מבוססים על מציאות איומה זו.

מה שהקלה על הרעב הייתה דווקא המגיפה השחורה - פתאום היה בנמצא יותר אוכל לאלו ששרדו את המגיפה.

בתקופות של שפע, כאשר לא היה מחסור במזון, אלו המשקאות והמזונות שהרכיבו את התפריט היומי באירופה של ימי הביניים:

משקאות:
 

שתיית מים לא הייתה פופולארית אז כמו היום ולרוב השתמשו במים רק לבישול. כאשר נעשה שימוש במים, ניתן היה לדלותם ממעיינות טבעיים בלבד לפי התקנים הבאים- על המקור של המים להיות ישירות מהאדמה או מסלע והזרימה צריכה להיות טובה, על המים להיות קרים ונקיים מכל זיהום אפשרי. הייתה אזהרה חמורה שלא להשתמש במים מכל מקור אחר כי הם מורעלים ואם כן משתמשים בהם מוכרחים להרתיח אותם לפני השימוש.

רופאים הזהירו שלא לשתות מים בזמן הארוחה כיוון שזה מסוכן לתהליך העיכול. הם האמינו שעל הקיבה להישאר חמה כדי שהאוכל יתעכל כראוי ושתיית מים תקרר את הקיבה.

אז מה כן שתו? לרוב הייתה העדפה למשקאות האלכוהוליים שנחשבו יותר קלים לעיכול, טהורים ויעילים. לדוגמא שיכר, בירה, יין- שהוכן מפירות מגוונים, סיידר תפוחים ו caudell- שיכר או יין שהוקצף עם חלמונים להכנת סוג של שייק.

עוד משקאות לא אלכוהוליים שנהגו לשתות- מי דבש, חלב, מיץ מאגסים, שזיפים או סוגי פרות יער.

קפה, תה וקקאו- משקאות אלו הפכו לפופולאריים רק לאחר תקופת ימי הביניים.

גבינות:
 

הסברה היא שהגבינה הוכנה לראשונה במזרח התיכון כאשר לראשונה נתגלה כי ניתן לחלוב חיות מסוימות והיא הייתה בסך הכול צורה של חלב חמוץ. האגדה מספרת כי הגבינה הומצאה ע"י נווד ערבי. מסופר כי הוא מילא את שק אוכפו בחלב כצידה לדרך בעת שחצה את המדבר על סוסו. לאחר שעות של רכיבה הוא ירד מסוסו וביקש להרוות את צימאונו ואז גילה כי החלב התפרק לנוזל מימי ולגושים לבנים. השק היו עשוי מקיבה של חיה והכיל את האנזים המקריש רנין. ההפרדה של החלב נעשתה בצורה יעילה בזכות השילוב של הרנין, השמש החמה ותנועותיו של הסוס. הנווד מצא שהנוזל ניתן לשתייה והגושים אכילים.

בתקופה הרומית הכנת הגבינה הייתה כרוכה בידע ובמיומנות רבה והגיעה לסטנדרטים גבוהים. בתקופה זו תהליכי היצירה התפתחו והיה ידוע כי תהליכים ותנאים שונים של אחסון נתנו טעמים ומאפיינים שונים לגבינות.

ברוב הבתים הרומאים הגדולים היה מטבח נפרד לגבינות ואזורים שבהם יישנו את הגבינות. בערים הגדולות היו מרכזים שאליהם היו מגיעים כדי לעשן גבינות. הגבינות הוגשו דרך קבע בבתי העשירים והגיעו לקצוות האימפריה הרומית כחלק ממנות הקרב של החיילים.

עם הזמן החלו נזירים להתמקצע בהכנת הגבינות והם פיתחו את מרבית סוגי הגבינות המוכרים לנו כיום.

ביצים:
 

מעבר לאמצעי למסחר, ביצים גם היו מרכיב במזונות של אירופה בימי הביניים. ביצים היו קלות להשגה והשתמשו בהם במגוון תבשילים- הם הוכנסו לבצק לאפיית לחמים או עוגות, בתבשילי בשר שונים ובתוך משקאות. תבשיל נפוץ אחד היה ביצים קשות ממולאות בחלמון מעורבב עם קינמון, תפוחים, מרווה, ג'ינג'ר ופטרוזיליה ומטוגנות בשמן. תבשיל זה מאד נפוץ עד היום והמתכון התפתח למגוון גרסאות שונות מתרבות לתרבות.

בחג הפסחא, שבו חוגגים הנוצרים את לידתו מחדש של ישו, היה נהוג לתת ביצים לילדים ולמשרתים (יחד עם מתנות נוספות).

בשר ודגים:
 

הנוצרים נוהגים לאכול דגים בימי התענית שלהם ובשאר הימים לאכול בשר. הארוחה העיקרית של היום, ארוחת הצהריים שנאכלה לרוב בצהריים (12:00) ועם הזמן בשעות מאוחרות יותר הייתה מורכבת ממנה בשרית שכללה עופות- תרנגולים, אווזים, עפרונים ותרנגולות או בשרים- בקר, חזיר, טלה, כבש וצבי או דגים- סלמון, הרינג, צלופח ושאר דגי מים מתוקים. את הדגים ניתן היה לקנות טריים או מיובשים או מעושנים. גם הבשרים לעיתים עושנו או יובשו או שומרו במלח כיוון שלא הייתה אפשרות לקרר אותם.

תבשילי הבשר בבתי האצילים היו מושקעים ומוכנים במיומנות רבה. בספרי הבישול מוזכרים תבשילים כגון פאי בשר הממולא בבקר, תמרים וצימוקים, פאי מבשר צבי, ארנבת בתוך רוטב, צלי בקר, אווז ממולא, דג המושרה בשיכר ותבשיל הנקרא Cockentrice, המורכב מחצי חזיר וחצי תרנגול. הטבחים שמו דגש רב על הגשת התבשיל לשולחן ולרוב ניסו לשמר את צורתה המקורית של החיה, או לעצב את הבשר בתצוגה משעשעת.

אגוזים:
 

חלק גדול ובלתי נפרד מהתפריט בימי הביניים, במטבחים הגדולים תמיד היו בהישג יד אגוזי מלך, לוז, פיסטוקים, ערמונים, צנוברים ושקדים.

השקדים במיוחד היו מרכיב עיקרי ברוב התבשילים באותה תקופה, בצורה זו או אחרת. לרוב השקדים נטחנו דק, עורבבו עם נוזל ואז סוננו . הם הפיקו מעין חלב שקדים שלו אין ספור שימושים במטבח של ימי הביניים. כמו כן כבר באותה תקופה החלו להפיק מהשקדים את המרציפן.

אגוזים היו כה נפוצים בעיקר בגלל העובדה שהיו יבשים. הרופאים המליצו לאכול אגוזים מיד לאחר אכילת דג, כדי שאלה יספגו את עודף הנוזל שלטענתם קיים בדג.

מסופר כי בחג המולד הקדוש ניקולס הביא עמו ממתקים, בשר ממותק, עוגות ובעיקר אגוזים.

אצטרובלים- היה מומלץ לאכול אותם צלויים עם סוכר כדי לסייע בעצירת הפרשות מהגוף, אך השימוש העיקרי בהם היה האכלת החזירים ושאר חיות החווה.

אגוזי אלסר- היו מכינים מהם ממתקים מסוכרים.

פיסטוקים- היו משמשים הרבה לממתקים וקינוחים. לעיתים היו מוסיפים אותם למרציפן.

אגוזי מלך- ממתק נפוץ במיוחד באירופה של ימי הביניים היה מורכב מאגוזי מלך מצופים בסוכר ודבש.

שמנים:

השמנים, כמו היום, היו נפוצים ומגוונים ומורכבים משני סוגים עיקריים- שמנים שמקורם בחי ושמנים שמקורם בצומח.

בשומן מן החי ובעיקר שומן החזיר השתמשו כשמן וכשומן, כמרכיב בתבשיל או כאמצעי לבישול. באופן כללי כאשר מתבקשים במתכון מתקופת ימי הביניים באירופה להשתמש בשמן להכנת תבשיל מסוים, לרוב הכוונה הייתה לשמן זית. בנוסף לכך השתמשו בשמנים המופקים מאגוזים שונים, בעיקר שקדים (נקרא גם חלב שקדים).

השימוש בשמנים היה לתהליך הבישול עצמו- הרתחה או טיגון, הוספתו לתבשיל כמרכיב לפני הבישול, הוספת שמן למזון לא מבושל כמו סלט ירקות או תיבול של אוכל מבושל.

בצפון צרפת, אנגליה ופלַנְדְרִיָה השתמשו יותר בחמאה , ובאיטליה, צרפת ובחצי האי ההיספאני שמן הבישול העיקרי היה שמן זית. במקומות שהיה קשה להשיג שמן זית כמו גרמניה ועוד מדינות צפוניות השתמשו בעיקר בשמן פרג.

ירקות:

ירקות נאכלו הרבה ועל בסיס יומי אך נחשבו למנה משנית ופחות חשובה. בספרי בישול מימי הביניים בקושי נמצאים מתכונים לתבשילים המורכבים מירקות. בתחילת המאה ה- 20, היסטוריונים הניחו בשל כך כי ירקות נאכלו לעיתים רחוקות בימי הביניים. היום ידוע כי הנחה זו מוטעית. ירקות היו מאכל מאד נפוץ ושופע ומרכיב חשוב בתפריט היומי של כל אחד. בשל הפשטות שבהכנת מאכלים מירקות, לא נכתבו מתכונים (כדי לא לבזבז מגילות יקרות), ואף נמצאו ספרי בישול המציינים במפורש כי הכנת הירקות פשוטה וידועה לכל, כך שאין צורך בהוראות הכנה.

ניתן לראות כדוגמא את הבצל, ירק נפוץ כל כך באותה תקופה, עד שהפך לחותם של הבישול בימי הביניים. הבצל נחשב אוכל של עניים והמעמד הנמוך, מרכיב שהשתמשו בו בארוחות הכי פשוטות, ירק שהאצילים ובני המעמד הגבוה בזו לו. נאמר כי הבצל גורם למזג רע, שהוא לא טוב לגוון העור וגורם לשיער שומני. בכל זאת כמה שאנשים ניסו להתכחש לבצל ולהירתע מעצם המחשבה לאכול אותו, הבצל עדיין נאכל בכמויות. כמעט בכל גינה גדלו בצלים והם מוזכרים בכל ספרי הבישול מימי הביניים שקיימים היום.

שלא כמו היום, באירופה של ימי הביניים הבדילו פחות בין הירקות ותבשילי ירקות היו מורכבים מכל ירק שהיה בנמצא, כולל פרחים אכילים כגון רקפות וסיגליות ועשבי תיבול. ניתן להסיק היום כי במשך אותה תקופה אכילת ירקות הייתה כל כך נפוצה כי הפסקה באכילתם הייתה גורמת לחסכים רציניים בתזונה ובויטמינים.

לרוב ירקות נקצצו ובושלו בהרתחה וזאת כי לפי ההיגיון לירקות, שמקורם באדמה, יש נטייה ליובש. באמצעות ההרתחה הירקות מקבלים את הלחות שחסרה להם באופן טבעי. יוצאי דופן הם ירקות ממשפחת הבצל, אשר האמונה הייתה כי הם לחים בדרגה מסוכנת ואלא טוגנו כדי להסיר מהם את הלחות העודפת.

עוד ירקות שהיו נפוצים הם אספרגוס, כרוב, עלי סלק, אפונים, שעועית, סלק, כרוב ניצנים, צלפים, סלרי, גרגירי חומוס, בצל ירוק, כרשה, חסה, צנונים, דלעת ותרד.

גזר- לא הגזרים המוכרים לנו כיום אלא יותר קטנים, אדומים או לבנים.

מלפפונים- ההתייחסות אליהם הייתה יותר כאל פרי בגלל הלחות שלהם.

פטריות- למרות שהם לא ירק, בימי הביניים השתמשו בהם כירקות לתבשילים.

שום- כמו הבצל היה מרכיב עיקרי בתבשילים והיה מעין חותם של הבישול בימי הביניים.

מתוקים:

הקינוחים בתקופת ימי הביניים באירופה היו מורכבים לרוב מפירות- חלקם טריים, חלקם מיובשים. לפעמים בצורתם הטבעית ולפעמים ממולאים.

העוגות היו בעיקר עוגות מתובלנות יותר מעוגות מתוקות. כפי שמוזכר קודם היו מכינים ממתקים מסוגים שונים של אגוזים בציפוי של דבש או סוכר.

קינוחים נוספים שמוזכרים בספרי הבישול הם לפתן העשוי מירקות ופרות מושרים במרינאדה של יין, דבש ותבלינים, בצקים מתוקים מטוגנים בשמן, רקיחות של פירות ופסלונים העשויים מסוכר או מרציפן.

הקינוחים היו מצויים על שולחנם של בני המעמד הגבוה ובאירועים.

אמונה רווחת היא שתפוחי אדמה היו מרכיב עיקרי בתפריט של אירופה בימי הביניים אך למעשה מקורם של תפוחי האדמה הוא בדרום אמריקה ולאירופה הם הגיעו בתקופה יחסית מאוחרת. בתקופת ימי הביניים התפוחי אדמה עוד לא הגיעו לאירופה.

מזונות נוספים שלא היו חלק מן התזונה של אירופה בימי הביניים, חלקם עדיין לא היו מוכרים:

בננות- היו מוכרים אך נחשבו לפרי אקזוטי וזר. כיוון שחיי המדף שלהם קצרים הם לרוב לא שרדו את המסע לאירופה. סר ג'ון מנדוויל (sir John Mandeville) כשכתב על מסעותיו התייחס אליהם כ "תפוחים ארוכים" ו "תפוחי גן עדן".

ברוקולי- זן מסוים היה ידוע לרומאים אך לצרפת הברוקולי הגיע רק ב 1500 ולאנגליה ב- 1720.

קפה- היה נפוץ במדינות ערב בתקופת ימי הביניים, אך הגיע לאירופה מאוחר יותר.

תה- הגיע לאירופה רק לאחר תקופת ימי הביניים.

תפוחי אדמה - למרות שהיום מיוחסים לאירלנד, מקורם בדרום אמריקה ולא היו ידועים כלל באירופה של ימי הביניים.

מרגרינה- פיתוח של תעשיית המזון המודרנית.

תרנגול הודו- למרות שהאמונה הרווחת היא שלאורך תקופת ימי הביניים ההודו היה בשר נפוץ ביותר, למעשה ההודו מגיע מהעולם החדש, ולא הגיע לאירופה עד אמצע המאה ה 16.

עגבניות- ירק ממשפחת הסולאנום, שנחשב כבלתי אכיל ואף רעיל.

וגם ארטישוק, פלפלים, תירס, שוקולד, שעועית ירוקה, קיווי, בוטנים, אננס, בטטה, אורז ופרות הדר.

במשחקי תפקידים המתרחשים בתקופת ימי הביניים, ניתן להסתייע בכתבה זו בכל הקשור להכנת הצידה לדרך והכנת האוכל ובנוסף לכך, להעמקת הידע על סגנון החיים הקולינארי באירופה של ימי הביניים.

מידי שבוע יתפרסם מתכון ברוח ימי הביניים בפורום "אוכל ומתכונים".
 
מאת: דבי קמחי
 
דרג את המאמר  דירוג מאמר
תוכן דירוג תאריך שם
 
‏20/‏02/‏2008 הפיה הטובה
 
הוסף תגובה   |   שלח לחבר תגובות גולשים
למאמר זה התפרסמו 3 תגובות
 
  תגובות  
  מענין.
שולי   - ‏16/‏11/‏2006 15:32 
1.
  מצוין
Prox_M   - ‏07/‏01/‏2007 18:47 
2.
  תודה על הנושא
ממ.ש   - ‏01/‏12/‏2007 09:10 
3.
 




חיפוש מותאם אישית של
חדרי משחק
משחק הממלכה
פורומים
חץ הזמן - סולאר קטאליסט
הורדות למשחק התפקידים חץ הזמן
סולאר קטאליסט מוצרים
הרפתקאות חץ הזמן
כתבות חץ הזמן
קדימונים וטיזרים
חוקרי חץ הזמן
ממלכות עתיקות - הפורטל
דרושים באתר
כתבות
כתבות מתורגמות
סיפורים
מיתוסים
אישים בהסטוריה
הספרייה
ביקורות סרטים
מיניאטורות
גלרית גולשים יוצרים
משחקי לוח וקלפים
מוזיקה
לוח אירועים
ספריית סרטים
קורסים וחוגים
קישורים
משחקי תפקידים
עולמות וערים
מילון מונחים משחקי תפקידים
דמויות
כלי נשק וחפצי קסם
הרפתקאות
משחקי מחשב
הורדות ועזרים
משחקים ברשת
משחקים
אוצרות הממלכה
יריד הממלכה - משחקים
רקעים לשולחן עבודה
שומרי מסך
משחקים סלולאריים
חזיונות וידאו
רדיו - טרובדור
קהילות - משחקי תפקידים
עולמות
כללי
Senctus Bellum
דמויות
סיפורים
גזעים
באנרים
לוח יד שנייה
משכילון
הקליידוסקופ
חברים באתר
  ערוצי RSS
  חיפוש באתר  
 
 
 
 
 
ראשי | אודותינו | כניסה לחברים | הרשמה | תקנון אתר | צור קשר
סרטים | זכויות רפואיות